אילון צברי אבא של גיא צברי הורשע בפלילים

אילון צברי אבא של גיא צברי הורשע בפלילים

דנ”פ 10906/03 אילון צברי נ. מדינת ישראל

עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע”פ 4735/03, 4791/03, 4842/03 מיום 27.11.03 שניתן על-ידי כב’ הנשיא א’ ברק, וכב’ השופטים א’ מצא וד’ דורנר



בשם העותר בדנ”פ 10906/03: עו”ד אביגדור פלדמן

בשם העותרת בדנ”פ 10906/03: עו”ד נאוה בן-אור

החלטה



           שתי עתירות הן המונחות לפניי והשתיים עניינן דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע”פ 4735/03, 4791/03 ו-4842/03.

2.        אילון צברי, העותר בדנ”פ 10906/03, הורשע בשורה ארוכה-ארוכה של עבירות כלכליות חמורות, בהן: קשירת קשר לביצוע פשע, שש-עשרה עבירות של לקיחת שוחד, שתים-עשרה עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות-ערך, עבירה אחת של ניסיון השפעה כאמור, ארבע-עשרה עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד ועשיית עסקאות במטבע-חוץ ללא היתר כדין.

3.        פרשת העובדות שלעניין פרשה סבוכה היא, ולענייננו די שנאמר כי צברי ניצל לרעה את מעמדו הבכיר בחברת “גמולות” – חברה שניהלה את קופות הגמל של בנק הפועלים – וקשר קשר עם אחרים להשפיע בתרמית על שערי ניירות-ערך הנסחרים בבורסה בתל-אביב במטרה לגרוף לכיסיהם של הקושרים סכומי כסף גדולים. מעשי התרמית פרשו עצמם על פני שנים מספר ונתבצעו באמצעות חבורת קושרים שנתרחבה לימים וצברי היה דמות מרכזית הן בחבורה המצומצמת הן בחבורה הרחבה. משנחשפו מעשי התרמית הועמדו הקושרים לדין, כל אחד מהם בעבירות שבהן נטל חלק. מיקצת מן הקושרים הפכו עדי מדינה, חלקם הודו במעשיהם בהסדרי טיעון ואילו צברי ועמו יורם נגלר – אחד משותפיו – המשיכו בהליך עד תומו בטענה כי לא עברו כל עבירה. משפטם של השניים ארך כשמונה שנים ובסיומו הרשיע בית-המשפט את צברי ואת נגלר בחלק מן העבירות שיוחסו להם. משהורשעו כך בדינם גזר בית-משפט על השניים עונשי מאסר בפועל וקנסות כבדים. על צברי נגזרו שש שנות מאסר בפועל, קנס בסך שלושה מיליון וחצי ש”ח או שמונה-עשר חודשי מאסר תמורתו ושנתיים מאסר על-תנאי. על נגלר, שהורשע בעבירות קלות מן העבירות שבהן הורשע צברי (ככל שהמושג “קלות” הוא לעניין) – עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שבע עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות-ערך, שבע עבירות של מתן שוחד ושלוש עבירות של הדחה בחקירה – נגזרו עונשים קלים יותר: שנת מאסר בפועל, שנת מאסר על-תנאי וקנס בסך מיליון וחצי ש”ח או שנת מאסר תמורתו.

4.        צברי, נגלר והמדינה ערערו לבית המשפט העליון: צברי ונגלר ערערו על הרשעתם ועל חומרת העונש, ואילו המדינה ערערה על זיכויים של צברי ונגלר מחלק מן העבירות שהואשמו בהן ועל קולת העונש שנגזר עליהם. לאחר שיג-ושיח נמחקו ערעוריהם ההדדיים של נגלר ושל המדינה ועימהם נמחק ערעורו של צברי על הרשעתו בדין.  הדיון בערעורים נסב אפוא אך על חומרת העונש שנגזר על צברי.

5.        בית-המשפט (הנשיא א’ ברק, והשופטים  א’ מצא וד’ דורנר) שמע טענות לעניין העונש, ולאחר ששקל בדעתו החליט בפסק דין מנומק להקל בעונש המאסר בפועל שהוטל על צברי ולגזור עליו חמש שנים (תחת שש שנים). כן החליט בית-המשפט לבטל את הקנס בסך שלושה מיליון וחצי ש”ח שהושת ותחתיו ציווה לחלט לקופת המדינה סך של למעלה מחמישה מיליון ש”ח שהופקדו לזכותו בחשבון  נאמנות.

6.        הן צברי הן המדינה הגישו עתירות לדיון נוסף בפסק הדין. עתירתו של צברי (דנ”פ 10906/03) מכוונת עצמה אל עונש המאסר שהושת עליו – עונש שלטענתו עונש חמור הוא ביתר – ואילו עתירת המדינה (דנ”פ 10914/03) נסבה על החלטת בית-המשפט לבטל את הקנס שנגזר על צברי ולצוות תחתיו צו חילוט.

7.        קראתי את פסק-הדין ואת שתי העתירות, מכאן ומכאן, שקלתי בדעתי, ונמצא לי כי כל אחת מן השתיים – מטעמים ייחודיים לה – אינה מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין. לשון אחר: דעתי היא, כי אין בו בפסק הדין הלכה משפטית מאותן הלכות משפטיות המייחדות עצמן כהלכות הראויות כי תידונה בדיון נוסף.

דנ”פ 10906/03

עתירתו של צברי ממקדת עצמה בשתי טענות עיקריות: האחת ענינה טעות עובדתית שנפלה בפסק דינו של בית-המשפט העליון, השנייה עניינה עיקרון “אחידות הענישה” ויישומו על ענייננו.

9.        אשר לטענת הטעות העובדתית: ביום 18.12.2003 החליט בית-המשפט לדחות בקשה שהגיש צברי לביטול פסק הדין בשל טענת הטעות. החלטה זו מבהירה כי בית-המשפט היה מודע למצב העובדתי לאשורו וכי הטעות שנפלה בפסק דינו היתה טעות קולמוס שלא השפיעה על תוצאת פסק הדין. בית-המשפט אף תיקן את פסק הדין כך שאותה טעות אינה מופיעה בו עוד. משניתנה החלטה זו, ומשתוקן פסק הדין כאמור, אין לנו אלא לדחות טענתו זו של צברי.

10.      אשר לטענת צברי כי נפסקה בעניינו הלכה חדשה בנושא עקרון אחידות הענישה: גם טענה זו אינה מקובלת עליי. בית-המשפט הבהיר הבהר-היטב כי העונש שהושת על כל אחד מן השותפים נגזר על-פי מידתו ועל-פי מעמדו ביחס לשותפיו, לחלקו במעשים, לעבירות שבהן הורשע ולאופן שבו ניהל את משפטו, וכי בכל אלה שונה עניינו של צברי – שהיה דמות מרכזית בביצוע העבירות – מעניינם של שותפיו. וכדבריו של בית המשפט (מפי השופט מצא):

גם מטענתו האחרונה של הסניגור, בדבר קיום פער בין העונשים שגזר בית-המשפט על המערער לבין העונשים שנגזרו על מעורבים אחרים בפרשה, אין המערער יכול להיבנות. הקרוב ביותר למערער, מבחינת היקף תרומתו לביצוע העבירות נשוא “הקשר המורחב”, היה מנהל פסגות, חיים רגב, שנידון לריצוי ארבעים וחמישה חודשי מאסר ונקנס בסך שני מיליון ש”ח. אלא שלהבדיל מרגב (שהצטרף לקושרים בשנת 1992) פעל המערער גם במסגרת “הקשר הבסיסי”, מאז שנת 1989; ולהבדיל מרגב (שלאחר גמר עדותו של עד-המדינה רמות, הודה בעבירותיו) התמיד המערער בכפירתו המוחלטת בעובדות עד לסיומו של ההליך. על נגלר, שאף הוא התמיד בכפירתו בעובדות, נגזרו עונשים קלים בהרבה מאלה שנגזרו על המערער. אך עונשיו של נגלר אינם יכולים להוות בסיס להשוואה; זאת לנוכח חלקו של נגלר בביצוע העבירות, שהן מבחינת ההיקף הכמותי והן מבחינת דרגת החומרה היה מצומצם בהרבה מחלקו של המערער.

נמצא לו אפוא לבית-המשפט כי בנסיבות המקרה אין עונשו של צברי חריג ביחס לעונשים שנגזרו על שותפיו. לשון אחר: עקרון אחידות הענישה לא נפגם. הכרעה זו מייסדת עצמה על נסיבותיו העובדתיות של המקרה ועל עניינו האישי של צברי. אין בה כל הלכה משפטית לא-כל-שכן שאין בה הלכה משפטית חדשה לדיון נוסף. אכן, צברי סבור כי בית-המשפט שגה בעניינו, אלא שטענה זו מקומה בערעור ולא בדיון הנוסף הממקד עצמו בשאלה משפטית ואינו ערעור נוסף על שיקול דעתו של בית המשפט. השוו: דנ”א 6/82 ינאי נ’ ראש ההוצאה לפועל, פ”ד לו(3) 99, 101.

11.      צברי מוסיף עוד וטוען כי בית-המשפט פסק הלכה משפטית בדבריו שלהלן (דברים שנאמרו בהמשך לדברים שציטטנו לעיל):

גם בטענה שעם נגלר הקל בית-המשפט יותר משהיה ראוי לעשות – שכשלעצמה הייתה מקובלת גם על באת-כוח המדינה – אין כדי לחייב הקלה בעונשו של המערער. הלוא “עקרון אחידות הענישה נועד למנוע הפליה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות, אך לא בא לכפות על בית-המשפט אמת-מידה עונשית מוטעית רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים” (ע”פ 5450/00 שושני נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(2) 817, 822).

בעתירתו מסביר צברי כי דברים אלה “הלכה חדשה” הם לעניין עקרון הענישה, הלכה הראויה כי יקויים בה דיון נוסף. אכן, בית-המשפט מצטט כאסמכתה את פסק הדין בפרשת שושני (ע”פ 5450/00 שושני נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(2) 817), אלא שאותם דברים שנפסקו בפרשת שושני שגויים הם לדעתו, ועל כן יש לדון גם בהם דיון נוסף.

12.      טענה זו דינה להידחות. לא-זו-בלבד שדבריו של בית-המשפט נאמרו כהערת אגב ולא השפיעו על הכרעתו, אלא שאין בהם חדש, והדבר כבר הובהר לעת שנדחתה עתירה לדיון נוסף על פסק הדין בפרשת שושני (דנ”פ 1109/02 שושני נ’ מדינת ישראל; לא פורסם): 

הלכה זו, לא זו בלבד שהלכה נכונה היא, אלא שאין היא חדשה עימנו. אכן, עקרון אחידות הענישה, כמוהו כשאר עקרונות במשפט, חייב לבוא לכלל פשרה עם עקרונות אחרים – עקרונות חשובים אף-הם – ואין הוא מכריע תמיד את הכף. וכך, במקום שנפלה טעות בגזירת עונשו של שותף לעבירה, אין כל חובה לחזור על אותה טעות בעניינו של הנאשם שבית-המשפט עומד לגזור עתה את עונשו.

ראו עוד, למשל: ע”פ 9272/02 בכר נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם); דנ”פ 11180/02 מלמד נ’ מדינת ישראל; ע”פ 3987/98 סונינו נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם), בש”פ 6326/97 מוסלי נ’ מדינת ישראל (לא פורסם); בש”פ 2046/02 זינאב נ’ מדינת ישראל (לא פורסם).

13.      עתירתו של צברי דינה דחייה.

דנ”פ 10914/03

14.      עתירתה של המדינה מסיבה עצמה על החלטתו של בית-המשפט לבטל את עונש הקנס שהושת על צברי ובה-בעת להורות על חילוט סכום כסף גדול – גדול מן הקנס – שהופקד עבור צברי בחשבון בנאמנות. ואלה היו דבריו של בית-המשפט בסוגיה זו: 

החלטנו להמיר את הקנס בחילוט לנוכח הצהרת הסניגור, כי במצבו הנוכחי ידו של המערער אינה משגת לשלם את הקנס שהושת עליו. לא התעלמנו מכך שבאת-כוח המשיבה חלקה על היעדר יכולתו של המערער לשלם את הקנס; אך בהיעדר ראיה לסתור נראה לנו נכון להניח, שאם לא יבוטל הקנס ייאלץ המערער לבחור בריצוי מאסר תמורתו, ובנסיבות העניין תהיה בכך משום החמרת-יתר עמו. בהמרת הקנס בחילוט הננו סוטים מן הכלל הרגיל, שלפיו יש להבחין בין קנס שמטרתו עונשית לבין חילוט שמטרתו לשלול מן העבריין את טובת ההנאה הפסולה שהפיק מעבירתו. אלא שבנסיבות העניין סטייה זו נראית לנו מוצדקת. מאידך, לא ראינו להסתפק בחילוט סכום השווה לסכום הקנס בלבד. משהודה המערער, כי מקור הכספים שרמות הפקיד לזכותו אצל עורך-הדין רובין הוא ב”חשבונות הכיסוי” – משמע כי המדובר בממון שהושג בעבירה – קמה עילה לחילוט מלוא הסכום. המדינה אמנם חזרה בה מערעורה על קולת העונש, ובכלל זה על הימנעות בית-המשפט המחוזי מהכרעה בבקשתה לחילוט, אך המערער – כמוצהר בהודעתו האחרונה של הסניגור – הסכים לחילוט מלוא הסכום האמור כנגד הקלה ממשית בתקופת מאסרו. הפחתת מאסרו בשנה אחת וביטולו של הקנס, שמבחינת המערער הריהו שקול להפחתת שמונה-עשר חודשי מאסר נוספים, מבטאים ללא ספק הקלה ממשית בתקופת מאסרו של המערער.

15.      המדינה סוברת כי בדברים אלה נפסקה הלכה חדשה ובקשתה היא כי יקוים דיון נוסף בשתי שאלות אלו: האחת עניינה הקנס והשאלה היא “האם די בטענה בעלמא בדבר חוסר יכולת כלכלית, כדי שבית-המשפט יימנע מהטלת קנס, כמרכיב בעבירה כלכלית, ועל מי הנטל להוכיח חוסר יכולת כזו”. השנייה עניינה החילוט והקנס, והשאלה היא “האם ניתן להטיל חילוט חלף קנס …”.

16.      עיינתי בבקשת המדינה אך לא שוכנעתי כי נפסקה בענייננו הלכה חדשה לעניין קנסות וחילוטין. אשר לשאלה הראשונה: קיצפה של המדינה יצא על כך שבית-המשפט סיפק עצמו בהצהרת הסניגור כי צברי לא יוכל לשלם את הקנס ובנה את החלטתו על הצהרה זו. לטענת המדינה, אין די בטענה בעלמא בדבר היעדר יכולת כלכלית לשלם את הקנס, ולא עוד אלא שהנטל על המורשע בדינו מוטל הוא להוכיח את טענתו במלואה. טעם בטענת המדינה מצאתי, הלכה משפטית לא מצאתי. החלטת בית-המשפט יש לראותה כהחלטה אד-הוק, במקרה הקונקרטי. אין בה בהחלטה כל חידוש הילכתי, אף לא קביעה גורפת, כי לעולם, ובכל מקרה (בכפיפות ליוצאים) יספק עצמו בית-המשפט בהצהרות דומות. אכן, גם אם סוברת המדינה כי שגה בית-המשפט בהסתפקו בהצהרת הסניגור, טענה זו טענה יפה היא  לערעור; אין היא טענה היפה לדיון נוסף.

17.      אשר לטענה בדבר היחס שבין חילוט לבין וקנס. מקובלת עלי עמדת המדינה כי חילוט אינו קנס, וכי בעבירות כלכליות יש חשיבות רבה להבחנה בין חילוט לבין קנס. אכן, בית-המשפט סטה במעט מהלכות שנקבעו בתחום זה – בית-המשפט עצמו עומד על-כך – אלא שבעשותו כן לא ביקש להפוך את ההלכות אף לא לשנות מהן כהוא-זה. בית-המשפט הבהיר זאת בדבריו היטב, והסביר כי החלטתו מסיבה עצמה על נסיבותיו המיוחדות של המקרה. אלו הובילו אותו להחלטה המעשית שנפסקה, החלטה ייחודית למקרה הנדון, ובכך אין הלכה חדשה.

18.      אכן, המדינה קוראת בפסק הדין יותר ממה שנכתב בו. משקראתי לתומי את דבריו של בית-המשפט לא מצאתי בהם אותה מסקנה קיצונית שהמדינה חוששת ממנה. הקנס והחילוט נותרו שונים ונפרדים זה מזה – כל אחד מהם בחללו-שלו – כל אחד מהם נועד לתכלית אחרת, והשניים – כל אחד מהם בדרכו – נועדו למלחמה בפשע ובעבריינות. בית-המשפט לא ביקש לחרוג ממקובלות אלו, אף לא חרג מהן, ודי לנו בכך.

19.      עתירתה של המדינה נדחית.

20.      סוף דבר: אני מחליט לדחות את שתי העתירות שלפניי.

21.      צברי יתייצב לריצוי עונשו ביום שלישי, 6 בינואר 2004, עד השעה 11:00, במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

היום, כ”ו בכסלו תשס”ד (21.12.2003).   

                                                                                      ש ו פ ט 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   03109060_G06.doc

מרכז מידע, טל’ 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il