עו”ד גיא נתבע בתיק 38747-10-19
הרב יוסף יצחק גייקובס אשר היה מיוצג ע”י עו”ד יניב כהן הגיש תביעה ע”ס 80,000 ש”ח כנגד עו”ד גיא צברי בגין לשון הרע בבתי משפט השלום בתל אביב בתיק 38747-10-19. עו”ד גיא צברי “מתמחה” בתביעות לשון הרע, ולמרות זאת נאלץ לשלם לתובע פיצוי כספי.
אילון צברי אבא של גיא צברי הורשע בפלילים
דנ”פ 10906/03 אילון צברי נ. מדינת ישראל
| עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע”פ 4735/03, 4791/03, 4842/03 מיום 27.11.03 שניתן על-ידי כב’ הנשיא א’ ברק, וכב’ השופטים א’ מצא וד’ דורנר |
בשם העותר בדנ”פ 10906/03: עו”ד אביגדור פלדמן
בשם העותרת בדנ”פ 10906/03: עו”ד נאוה בן-אור
שתי עתירות הן המונחות לפניי והשתיים עניינן דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע”פ 4735/03, 4791/03 ו-4842/03.
2. אילון צברי, העותר בדנ”פ 10906/03, הורשע בשורה ארוכה-ארוכה של עבירות כלכליות חמורות, בהן: קשירת קשר לביצוע פשע, שש-עשרה עבירות של לקיחת שוחד, שתים-עשרה עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות-ערך, עבירה אחת של ניסיון השפעה כאמור, ארבע-עשרה עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד ועשיית עסקאות במטבע-חוץ ללא היתר כדין.
3. פרשת העובדות שלעניין פרשה סבוכה היא, ולענייננו די שנאמר כי צברי ניצל לרעה את מעמדו הבכיר בחברת “גמולות” – חברה שניהלה את קופות הגמל של בנק הפועלים – וקשר קשר עם אחרים להשפיע בתרמית על שערי ניירות-ערך הנסחרים בבורסה בתל-אביב במטרה לגרוף לכיסיהם של הקושרים סכומי כסף גדולים. מעשי התרמית פרשו עצמם על פני שנים מספר ונתבצעו באמצעות חבורת קושרים שנתרחבה לימים וצברי היה דמות מרכזית הן בחבורה המצומצמת הן בחבורה הרחבה. משנחשפו מעשי התרמית הועמדו הקושרים לדין, כל אחד מהם בעבירות שבהן נטל חלק. מיקצת מן הקושרים הפכו עדי מדינה, חלקם הודו במעשיהם בהסדרי טיעון ואילו צברי ועמו יורם נגלר – אחד משותפיו – המשיכו בהליך עד תומו בטענה כי לא עברו כל עבירה. משפטם של השניים ארך כשמונה שנים ובסיומו הרשיע בית-המשפט את צברי ואת נגלר בחלק מן העבירות שיוחסו להם. משהורשעו כך בדינם גזר בית-משפט על השניים עונשי מאסר בפועל וקנסות כבדים. על צברי נגזרו שש שנות מאסר בפועל, קנס בסך שלושה מיליון וחצי ש”ח או שמונה-עשר חודשי מאסר תמורתו ושנתיים מאסר על-תנאי. על נגלר, שהורשע בעבירות קלות מן העבירות שבהן הורשע צברי (ככל שהמושג “קלות” הוא לעניין) – עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שבע עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות-ערך, שבע עבירות של מתן שוחד ושלוש עבירות של הדחה בחקירה – נגזרו עונשים קלים יותר: שנת מאסר בפועל, שנת מאסר על-תנאי וקנס בסך מיליון וחצי ש”ח או שנת מאסר תמורתו.
4. צברי, נגלר והמדינה ערערו לבית המשפט העליון: צברי ונגלר ערערו על הרשעתם ועל חומרת העונש, ואילו המדינה ערערה על זיכויים של צברי ונגלר מחלק מן העבירות שהואשמו בהן ועל קולת העונש שנגזר עליהם. לאחר שיג-ושיח נמחקו ערעוריהם ההדדיים של נגלר ושל המדינה ועימהם נמחק ערעורו של צברי על הרשעתו בדין. הדיון בערעורים נסב אפוא אך על חומרת העונש שנגזר על צברי.
5. בית-המשפט (הנשיא א’ ברק, והשופטים א’ מצא וד’ דורנר) שמע טענות לעניין העונש, ולאחר ששקל בדעתו החליט בפסק דין מנומק להקל בעונש המאסר בפועל שהוטל על צברי ולגזור עליו חמש שנים (תחת שש שנים). כן החליט בית-המשפט לבטל את הקנס בסך שלושה מיליון וחצי ש”ח שהושת ותחתיו ציווה לחלט לקופת המדינה סך של למעלה מחמישה מיליון ש”ח שהופקדו לזכותו בחשבון נאמנות.
6. הן צברי הן המדינה הגישו עתירות לדיון נוסף בפסק הדין. עתירתו של צברי (דנ”פ 10906/03) מכוונת עצמה אל עונש המאסר שהושת עליו – עונש שלטענתו עונש חמור הוא ביתר – ואילו עתירת המדינה (דנ”פ 10914/03) נסבה על החלטת בית-המשפט לבטל את הקנס שנגזר על צברי ולצוות תחתיו צו חילוט.
7. קראתי את פסק-הדין ואת שתי העתירות, מכאן ומכאן, שקלתי בדעתי, ונמצא לי כי כל אחת מן השתיים – מטעמים ייחודיים לה – אינה מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין. לשון אחר: דעתי היא, כי אין בו בפסק הדין הלכה משפטית מאותן הלכות משפטיות המייחדות עצמן כהלכות הראויות כי תידונה בדיון נוסף.
דנ”פ 10906/03
עתירתו של צברי ממקדת עצמה בשתי טענות עיקריות: האחת ענינה טעות עובדתית שנפלה בפסק דינו של בית-המשפט העליון, השנייה עניינה עיקרון “אחידות הענישה” ויישומו על ענייננו.
9. אשר לטענת הטעות העובדתית: ביום 18.12.2003 החליט בית-המשפט לדחות בקשה שהגיש צברי לביטול פסק הדין בשל טענת הטעות. החלטה זו מבהירה כי בית-המשפט היה מודע למצב העובדתי לאשורו וכי הטעות שנפלה בפסק דינו היתה טעות קולמוס שלא השפיעה על תוצאת פסק הדין. בית-המשפט אף תיקן את פסק הדין כך שאותה טעות אינה מופיעה בו עוד. משניתנה החלטה זו, ומשתוקן פסק הדין כאמור, אין לנו אלא לדחות טענתו זו של צברי.
10. אשר לטענת צברי כי נפסקה בעניינו הלכה חדשה בנושא עקרון אחידות הענישה: גם טענה זו אינה מקובלת עליי. בית-המשפט הבהיר הבהר-היטב כי העונש שהושת על כל אחד מן השותפים נגזר על-פי מידתו ועל-פי מעמדו ביחס לשותפיו, לחלקו במעשים, לעבירות שבהן הורשע ולאופן שבו ניהל את משפטו, וכי בכל אלה שונה עניינו של צברי – שהיה דמות מרכזית בביצוע העבירות – מעניינם של שותפיו. וכדבריו של בית המשפט (מפי השופט מצא):
גם מטענתו האחרונה של הסניגור, בדבר קיום פער בין העונשים שגזר בית-המשפט על המערער לבין העונשים שנגזרו על מעורבים אחרים בפרשה, אין המערער יכול להיבנות. הקרוב ביותר למערער, מבחינת היקף תרומתו לביצוע העבירות נשוא “הקשר המורחב”, היה מנהל פסגות, חיים רגב, שנידון לריצוי ארבעים וחמישה חודשי מאסר ונקנס בסך שני מיליון ש”ח. אלא שלהבדיל מרגב (שהצטרף לקושרים בשנת 1992) פעל המערער גם במסגרת “הקשר הבסיסי”, מאז שנת 1989; ולהבדיל מרגב (שלאחר גמר עדותו של עד-המדינה רמות, הודה בעבירותיו) התמיד המערער בכפירתו המוחלטת בעובדות עד לסיומו של ההליך. על נגלר, שאף הוא התמיד בכפירתו בעובדות, נגזרו עונשים קלים בהרבה מאלה שנגזרו על המערער. אך עונשיו של נגלר אינם יכולים להוות בסיס להשוואה; זאת לנוכח חלקו של נגלר בביצוע העבירות, שהן מבחינת ההיקף הכמותי והן מבחינת דרגת החומרה היה מצומצם בהרבה מחלקו של המערער.
נמצא לו אפוא לבית-המשפט כי בנסיבות המקרה אין עונשו של צברי חריג ביחס לעונשים שנגזרו על שותפיו. לשון אחר: עקרון אחידות הענישה לא נפגם. הכרעה זו מייסדת עצמה על נסיבותיו העובדתיות של המקרה ועל עניינו האישי של צברי. אין בה כל הלכה משפטית לא-כל-שכן שאין בה הלכה משפטית חדשה לדיון נוסף. אכן, צברי סבור כי בית-המשפט שגה בעניינו, אלא שטענה זו מקומה בערעור ולא בדיון הנוסף הממקד עצמו בשאלה משפטית ואינו ערעור נוסף על שיקול דעתו של בית המשפט. השוו: דנ”א 6/82 ינאי נ’ ראש ההוצאה לפועל, פ”ד לו(3) 99, 101.
11. צברי מוסיף עוד וטוען כי בית-המשפט פסק הלכה משפטית בדבריו שלהלן (דברים שנאמרו בהמשך לדברים שציטטנו לעיל):
גם בטענה שעם נגלר הקל בית-המשפט יותר משהיה ראוי לעשות – שכשלעצמה הייתה מקובלת גם על באת-כוח המדינה – אין כדי לחייב הקלה בעונשו של המערער. הלוא “עקרון אחידות הענישה נועד למנוע הפליה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות, אך לא בא לכפות על בית-המשפט אמת-מידה עונשית מוטעית רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים” (ע”פ 5450/00 שושני נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(2) 817, 822).
בעתירתו מסביר צברי כי דברים אלה “הלכה חדשה” הם לעניין עקרון הענישה, הלכה הראויה כי יקויים בה דיון נוסף. אכן, בית-המשפט מצטט כאסמכתה את פסק הדין בפרשת שושני (ע”פ 5450/00 שושני נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(2) 817), אלא שאותם דברים שנפסקו בפרשת שושני שגויים הם לדעתו, ועל כן יש לדון גם בהם דיון נוסף.
12. טענה זו דינה להידחות. לא-זו-בלבד שדבריו של בית-המשפט נאמרו כהערת אגב ולא השפיעו על הכרעתו, אלא שאין בהם חדש, והדבר כבר הובהר לעת שנדחתה עתירה לדיון נוסף על פסק הדין בפרשת שושני (דנ”פ 1109/02 שושני נ’ מדינת ישראל; לא פורסם):
הלכה זו, לא זו בלבד שהלכה נכונה היא, אלא שאין היא חדשה עימנו. אכן, עקרון אחידות הענישה, כמוהו כשאר עקרונות במשפט, חייב לבוא לכלל פשרה עם עקרונות אחרים – עקרונות חשובים אף-הם – ואין הוא מכריע תמיד את הכף. וכך, במקום שנפלה טעות בגזירת עונשו של שותף לעבירה, אין כל חובה לחזור על אותה טעות בעניינו של הנאשם שבית-המשפט עומד לגזור עתה את עונשו.
ראו עוד, למשל: ע”פ 9272/02 בכר נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם); דנ”פ 11180/02 מלמד נ’ מדינת ישראל; ע”פ 3987/98 סונינו נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם), בש”פ 6326/97 מוסלי נ’ מדינת ישראל (לא פורסם); בש”פ 2046/02 זינאב נ’ מדינת ישראל (לא פורסם).
13. עתירתו של צברי דינה דחייה.
דנ”פ 10914/03
14. עתירתה של המדינה מסיבה עצמה על החלטתו של בית-המשפט לבטל את עונש הקנס שהושת על צברי ובה-בעת להורות על חילוט סכום כסף גדול – גדול מן הקנס – שהופקד עבור צברי בחשבון בנאמנות. ואלה היו דבריו של בית-המשפט בסוגיה זו:
החלטנו להמיר את הקנס בחילוט לנוכח הצהרת הסניגור, כי במצבו הנוכחי ידו של המערער אינה משגת לשלם את הקנס שהושת עליו. לא התעלמנו מכך שבאת-כוח המשיבה חלקה על היעדר יכולתו של המערער לשלם את הקנס; אך בהיעדר ראיה לסתור נראה לנו נכון להניח, שאם לא יבוטל הקנס ייאלץ המערער לבחור בריצוי מאסר תמורתו, ובנסיבות העניין תהיה בכך משום החמרת-יתר עמו. בהמרת הקנס בחילוט הננו סוטים מן הכלל הרגיל, שלפיו יש להבחין בין קנס שמטרתו עונשית לבין חילוט שמטרתו לשלול מן העבריין את טובת ההנאה הפסולה שהפיק מעבירתו. אלא שבנסיבות העניין סטייה זו נראית לנו מוצדקת. מאידך, לא ראינו להסתפק בחילוט סכום השווה לסכום הקנס בלבד. משהודה המערער, כי מקור הכספים שרמות הפקיד לזכותו אצל עורך-הדין רובין הוא ב”חשבונות הכיסוי” – משמע כי המדובר בממון שהושג בעבירה – קמה עילה לחילוט מלוא הסכום. המדינה אמנם חזרה בה מערעורה על קולת העונש, ובכלל זה על הימנעות בית-המשפט המחוזי מהכרעה בבקשתה לחילוט, אך המערער – כמוצהר בהודעתו האחרונה של הסניגור – הסכים לחילוט מלוא הסכום האמור כנגד הקלה ממשית בתקופת מאסרו. הפחתת מאסרו בשנה אחת וביטולו של הקנס, שמבחינת המערער הריהו שקול להפחתת שמונה-עשר חודשי מאסר נוספים, מבטאים ללא ספק הקלה ממשית בתקופת מאסרו של המערער.
15. המדינה סוברת כי בדברים אלה נפסקה הלכה חדשה ובקשתה היא כי יקוים דיון נוסף בשתי שאלות אלו: האחת עניינה הקנס והשאלה היא “האם די בטענה בעלמא בדבר חוסר יכולת כלכלית, כדי שבית-המשפט יימנע מהטלת קנס, כמרכיב בעבירה כלכלית, ועל מי הנטל להוכיח חוסר יכולת כזו”. השנייה עניינה החילוט והקנס, והשאלה היא “האם ניתן להטיל חילוט חלף קנס …”.
16. עיינתי בבקשת המדינה אך לא שוכנעתי כי נפסקה בענייננו הלכה חדשה לעניין קנסות וחילוטין. אשר לשאלה הראשונה: קיצפה של המדינה יצא על כך שבית-המשפט סיפק עצמו בהצהרת הסניגור כי צברי לא יוכל לשלם את הקנס ובנה את החלטתו על הצהרה זו. לטענת המדינה, אין די בטענה בעלמא בדבר היעדר יכולת כלכלית לשלם את הקנס, ולא עוד אלא שהנטל על המורשע בדינו מוטל הוא להוכיח את טענתו במלואה. טעם בטענת המדינה מצאתי, הלכה משפטית לא מצאתי. החלטת בית-המשפט יש לראותה כהחלטה אד-הוק, במקרה הקונקרטי. אין בה בהחלטה כל חידוש הילכתי, אף לא קביעה גורפת, כי לעולם, ובכל מקרה (בכפיפות ליוצאים) יספק עצמו בית-המשפט בהצהרות דומות. אכן, גם אם סוברת המדינה כי שגה בית-המשפט בהסתפקו בהצהרת הסניגור, טענה זו טענה יפה היא לערעור; אין היא טענה היפה לדיון נוסף.
17. אשר לטענה בדבר היחס שבין חילוט לבין וקנס. מקובלת עלי עמדת המדינה כי חילוט אינו קנס, וכי בעבירות כלכליות יש חשיבות רבה להבחנה בין חילוט לבין קנס. אכן, בית-המשפט סטה במעט מהלכות שנקבעו בתחום זה – בית-המשפט עצמו עומד על-כך – אלא שבעשותו כן לא ביקש להפוך את ההלכות אף לא לשנות מהן כהוא-זה. בית-המשפט הבהיר זאת בדבריו היטב, והסביר כי החלטתו מסיבה עצמה על נסיבותיו המיוחדות של המקרה. אלו הובילו אותו להחלטה המעשית שנפסקה, החלטה ייחודית למקרה הנדון, ובכך אין הלכה חדשה.
18. אכן, המדינה קוראת בפסק הדין יותר ממה שנכתב בו. משקראתי לתומי את דבריו של בית-המשפט לא מצאתי בהם אותה מסקנה קיצונית שהמדינה חוששת ממנה. הקנס והחילוט נותרו שונים ונפרדים זה מזה – כל אחד מהם בחללו-שלו – כל אחד מהם נועד לתכלית אחרת, והשניים – כל אחד מהם בדרכו – נועדו למלחמה בפשע ובעבריינות. בית-המשפט לא ביקש לחרוג ממקובלות אלו, אף לא חרג מהן, ודי לנו בכך.
19. עתירתה של המדינה נדחית.
20. סוף דבר: אני מחליט לדחות את שתי העתירות שלפניי.
21. צברי יתייצב לריצוי עונשו ביום שלישי, 6 בינואר 2004, עד השעה 11:00, במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
היום, כ”ו בכסלו תשס”ד (21.12.2003).
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03109060_G06.doc
מרכז מידע, טל’ 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
פסק דין בתיק 42937/11/17 ניב אביטל ואח’
ע”א 30899-09-20 אביטל נ’ חזן סבג.
להעביר לטיוטהתצוגה מקדימהעדכון
ע”א 30899-09-20 אביטל נ’ חזן סבג.
| לפני: | כבוד השופט העמית אילן ש’ שילה – אב”ד כבוד השופט יחזקאל קינר כבוד השופטת יסכה רוטנברג | |
| המערער | ניב אביטל ע”י ב”כ עו”ד גיא צברי | |
| נגד | ||
| המשיבה | אסתר אתי חזן סבג | |
| | | |
| פסק דין |
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב’ השופט אלי ברנד) מיום 04.06.20 (ת”א 42937-11-17) שבו נדחתה תביעת לשון הרע שהגיש המערער נגד המשיבה.
רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים
1. התביעה הוגשה נגד חמישה נתבעים, המשיבה היא נתבעת 5 ועניינה בלבד נדון במסגרת ערעור זה.
2. תביעת המערער נגד המשיבה הוגשה בשל שני שיתופים ששיתפה בדף הפייסבוק שלה, ביום 23.06.17 וביום 17.08.17, ובהם קישורים לפרסומים שפרסם נתבע 1 (“דוביצקי“) נגד המערער. לטענת המערער הפרסומים שפרסם דוביצקי מוציאים דיבתו רעה, ומכאן התביעה שהגיש נגד המשיבה בגין שני השיתופים ששיתפה.
3. הפרסומים שפרסם דוביצקי התייחסו לאירוע שהתרחש בשנת 2014 (“האירוע“) עת המערער היה בן 21. דוביצקי ששם לו אז מטרה לאתר פדופילים ולהסגירם למשטרה, נהג להשתתף בצ’אטים במרשתת בהם הציג עצמו כקטינה, וקבע מפגשים עם בגירים שביקשו להיפגש למטרות מיניות. כשנקבעה פגישה שכזו, הזמין דוביצקי את המשטרה, וצילם את מעצר הבגיר על ידי המשטרה.
באירוע המדובר ניהל המערער שיחה באחד האתרים עם דוביציקי שהציג עצמו כקטינה בת 13. השיחה כללה תכנים מיניים ובסיומה קבעו המערער ודוביצקי (המתחזה) פגישה למחרת היום. המערער הגיע לפגישה ושם נעצר על ידי המשטרה, שלאחר חקירה לא הגישה נגדו כתב אישום.
בפרסום שפרסם דוביצקי הוא תיאר את האירוע ואף הוסיף תמונות, ועל בסיס אותו אירוע טען שהמערער הוא פדופיל.
המערער לא חלק על העובדות האמורות, אך טען שכוונותיו היו שונות ופרשנות דוביצקי לעובדות אינה נכונה (במשטרה טען כי הגיע למקום כדי להזהיר את הקטינה ובבית משפט קמא טען כי סבר שהקטינה היא בגירה).
4. לאור מהות הפרסום כמתואר לעיל, לא היתה מחלוקת של ממש לגבי כך שהפרסומים הם בגדר לשון הרע, שכן הם עלולים “להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם” או שהם יכולים “לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו” או “לפגוע באדם במשרתו… בעסקו, במשלח ידו או במקצועו” (סעיפים 1(1)(2)(3) לחוק איסור לשון הרע תשכ”ה – 1965 (“החוק“).
עם זאת, המשיבה טענה שהיא לא פרסמה את הדברים אלא אך שיתפה פרסומים שפורסמו קודם לכן על ידי דוביצקי, ושמכל מקום עומדות לה ההגנות הקבועות בחוק, הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק, והגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק.
5. בית משפט קמא קבע כי מאחר שהפרסומים שפרסם דוביצקי הם בגדר לשון הרע, גם השיתופים ששיתפה המשיבה את הפרסומים הם בגדר לשון הרע, וזאת בהתאם להלכת ניידלי (רע”א 1239/19 שאול נ’ ניידלי תקשורת בע”מ (8.1.20)).
מכאן נפנה בית משפט לבחון אם עומדת למשיבה איזו מההגנות הקבועות בחוק, מצא כי מהות טענת המשיבה היא שהשיתוף ששיתפה הוא בגדר הבעת דעה מותרת, שעל כן קבע שההגנה הרלוונטית היא הגנת תום הלב ולא הגנת אמת הפרסום.
לבסוף קבע כי עומדת למשיבה הגנת תום הלב לפי סעיפים 15(2), 15(3), 15(5) לחוק איסור לשון הרע, שעל כן דחה התביעה.
6. טענתו העיקרית של המערער בערעור שבפנינו מכוונת נגד הקביעה כי עומדת למשיבה הגנת תום הלב. לטענתו, הגנה זו אינה יכולה לעמוד למשיבה, שכן שיתפה את הפרסומים של דוביצקי, אף שידעה כי ניתן פסק דין המורה על איסור הפרסום והסרתו. ואדם המשתף ביודעין פרסום שבית משפט הורה על הסרתו, אינו יכול להיחשב תם לב.
דיון והכרעה
7. פסק הדין שהורה על הסרת הפרסום, ואשר בגינו טוען המערער כי לא עומדת למשיבה הגנת תום הלב, ניתן במסגרת הליך אחר שהמשיבה לא היתה צד לו, שבו תבע המערער את דוביצקי בלשון הרע בגין פרסומים שפרסם נגדו (ת”א 52079-05-17 בבית משפט השלום בתל אביב). דוביצקי לא התגונן מפני התביעה וביום 17.07.17 ניתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה, שבו בין היתר נאסר עליו לפרסם כל פרסום אודות המערער, וכן נצטווה להסיר כל פרסום אודות המערער.
8. לאחר שהמשיבה שיתפה לראשונה ביום 23.6.17 את אחד מפרסומי דוביצקי, פנה אליה המערער באותו יום בהודעה פרטית בדף הפייסבוק, וביקש כי תסיר את השיתוף. המשיבה לא נענתה לפנייה, וכחלוף כמעט חודש ימים, ביום 19.07.17 ויומיים לאחר שניתן פסק הדין נגד דוביצקי בתביעה האחרת, שלח המערער למשיבה הודעה פרטית נוספת בדף הפייסבוק, שתוכנה: צילום של דף אחד מתוך שלושה הנושא את הכותרת “בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה” בתביעתו נגד דוביצקי, שאין בו נימוקים אלא “פסיקתא” הנחזית להיות חלקית. בתחתית הצילום מופיעה פתקית הנושאת תאריך 17.7.17, שבה נכתב “ניתן פסק דין כמבוקש“, כשבכותרתה תאריך, מספר התיק וציון “רש’ יוחנן גבאי” (ששופטים ועורכי דין יודעים כי מדובר ברשם, אך מי שהדיוט בתחום המשפט, אינו אמור לדעת זאת). אין בפתקית חתימה או חותמת של בית המשפט. למען ירוצו הקוראים נביא כאן את הצילום ששלח המערער למשיבה:
9. המשיבה לא נענתה לדרישה ולא הסירה את השיתוף. ביום 14.8.17 שלח לה המערער הודעה נוספת בזו הלשון: “הודעה אחרונה למחיקת הפוסט לפני הגשת תלונה, תודה”, אך המשיבה לא הסירה את הפרסום, אלא הוסיפה ושיתפה ביום 17.8.17 פרסום אחר של דוביצקי אודות המערער, וכן כתבה בדף הפייסבוק של דוביצקי תגובה כדלקמן: “ניב אביטל מנתניה מבקש שאמחוק את הפוסט שלו … כי עשיתי שיתוף לפוסט שלו … הוא מאוד מוטרד כנראה”.
10. מכאן טענת המערער כי המשיבה ששיתפה פרסום אף שידעה כי בית משפט הורה להסירו, אינה יכולה להיחשב תמת לב.
11. בית משפט קמא דחה טענה זו משני טעמים: האחד, מהטעם שהשיתופים ששיתפה המשיבה נעשו לפני שהיא נחשפה לפסק הדין (סעיף 214 לפסק הדין). השני, מהטעם שמדובר בפסק דין שניתן בהיעדר הגנה, וכאשר למשיבה הועברה רק פסיקתא, שממנה לא יכלה לעמוד על הנמקותיו של בית משפט, על כן אין בכך כדי לשלול את תום ליבה (סעיפים 215 – 218 לפסק הדין).
12. איננו שותפים להנמקות אלו. ההנמקה הראשונה שגויה שכן השיתוף השני נעשה לאחר שהמערער שלח למשיבה צילום פסק הדין. באשר להנמקה השנייה, אין מקום להבחין בין פסק דין שניתן לאחר דיון ובין פסק דין שניתן בהיעדר הגנה. פסק דין שניתן במעמד צד אחד הוא פסק דין תקף ומחייב, על כן מקובל עלינו כי ככלל מי שמשתף ביודעין פרסום שבית משפט אסר על פרסומו והורה על הסרתו, אינו יכול להיחשב תם לב.
13. עם זאת, אנו סבורים כי בנסיבות שבפנינו עומדת למשיבה הגנת תום הלב, שכן לא שוכנענו כי הייתה ערה לאמור בפסק הדין, ודאי לא למשמעויותיו.
נוכח מסקנה זו לא מצאנו צורך לבחון אם עומדת למשיבה גם ההגנה הנוספת שהיא טוענת ל -, הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק.
14. כפי שציין בית משפט קמא, מדובר בפסק דין שניתן בהליך שבין המערער לבין דוביצקי. לא נטען כי המשיבה, שלא הייתה צד לאותו הליך, ידעה או יכולה הייתה לדעת על קיומו של פסק הדין עד שהמערער שלח לה את הצילום האמור. דא עקא, המערער שלח למשיבה את הצילום במסגרת הודעה פרטית בדף הפייסבוק, כשלהודעה ששלח לא צירף כל הסבר או התייחסות למהות הצילום ששלח ולתוכנו, וכל שנשלח הוא צילום של עמוד כמובא לעיל.
לא הוכח כי המשיבה קראה את צילום המסמך שנשלח לה, ובוודאי שלא הוכח כי עמדה על טיבו והבינה משמעותו.
15. יתר על כן, ההודעה הראשונה בה התבקשה המשיבה להסיר את השיתוף נשלחה לה ביום 23.06.17. רק כעבור כחודש ימים, ביום 19.07.17 שלח לה המערער הודעה נוספת בה צילום הפסיקתא, כאמור ללא התייחסות כלשהי לגבי מהות המסמך ששלח. לא נאמר כי המסמך הוא פסק דין, לא נאמר מה תכנו ומה משמעותו, לא נכתב כי פסק הדין ציווה על דוביצקי להסיר את הפרסום, ודאי לא נאמר כי המשיבה משתפת בפרסום שבית משפט הורה על הסרתו.
בנסיבות אלו, לא ברור אם המשיבה הבינה כי הצילום שנשלח לה הוא המשך לבקשה שנשלחה לה כחודש ימים קודם לכן להסיר את הפרסום. ודאי לא הוכח כי המשיבה הבינה שהצילום נשלח לה כדי להזהירה כי היא משתפת פרסום שבית משפט הורה על מחיקתו, ושעל כן יש להסירו.
16. ואכן, בפנייה הראשונה של המערער למשיבה מיום 23.06.17 (טרם מתן פסק הדין) אין כל התייחסות לכך שהמערער הגיש נגד דוביצקי תביעת לשון הרע, ונכתב בה כך: “שלום אתי, השיתוף שלך לפוסט של אבי דוביצקי הוא נתינת יש בעבירת לשון הרע ודיבה של עניין שלא קיים. מבקש ממך למחוק את הפוסטים, תודה” (נספח 20 לתצהיר). ביום 19.07.17 שלח המערער למשיבה את צילום הפסיקתא ללא כל מלל נוסף. כחלוף כחודש ימים, ביום 14.08.17 שב וביקש המערער כי השיתוף יוסר, ושוב מבלי לאזכר כלל את פסק הדין ששלח כחודש ימים קודם לכן. וכך נכתב: “הודעה אחרונה למחיקת הפוסט לפני הגשת תלונה, תודה” (נספח 23 לתצהיר המערער).
17. מכאן שבזמן אמת, אף שהמערער פנה למשיבה בבקשה כי תמחק את השיתוף, הוא לא נימק זאת בפסיקתא שניתנה בתיק האחר, אלא בטענה כי יש בדברים משום לשון הרע. הוא גם לא מצא לנכון להפנות את המשיבה לכך ששלח לה צילום של פסק דין, או כי לאור הפסיקתא עליה להסיר את השיתוף.
בנסיבות אלו לא שוכנענו כי המשיבה הבינה כי הצילום ששלח לה המערער הוא פסק דין, וגם אם עיינה במסמך שנשלח, לא ברור אם היתה ערה למשמעותו ולכך שהיא משתפת פרסום שבית משפט אסר.
ואכן, מחקירתה הנגדית של המשיבה עולה הרושם כי היא לא היתה ערה לקיומו של פסק הדין, וכשנשאלה אם נשלח לה פסק הדין השיבה: “יכול להיות שכן. קשה לזכור. כנראה שקיבלתי את המסמך. את ההודעה הראשונה אני זוכרת בוודאות, את פסה”ד – לא יכולה לזכור” (עמ’ 44 שורות 4 – 5).
18. בשל נסיבות אלו לא ניתן לייחס למשיבה שיתוף ביודעין של פרסום שבית משפט אסר על פרסומו והורה על הסרתו, ומטעם זה אנו מסכימים כי עומדת למשיבה הגנת תום הלב, כפי
שקבע בית משפט קמא.
19. הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה, שאינה מיוצגת, בסכום של 1,000 ₪.
המזכירות תעביר למשיבה את סכום ההוצאות מתוך העירבון שהופקד, ויתרת הסכום תוחזר למערער.
ניתן היום, כ”ט ניסן תשפ”א, 11 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.
יונתן קליין ע”י עו”ד גיא צברי
תיק 63458/11/16 פש”ר. דחיית בקשה להמצאה.
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו פש”ר 63458-11-16
מספר בקשה:2
לפני
כבוד ה שופט נפתלי שילה
בעניין
המבקשת/המודיעה
החייב אבי רועי דוביצקי
עו”ד אמירה נהיר
נגד
הנושה
יונתן קליין
ע”י ב”כ עו”ד גיא צברי
החלטה
האם יש לראות בהמצאת התראת פשיטת הרגל לעורכת דין שהחייב מסר את פרטיה ככתובת למסירת מסמכים בבקשה שהגיש בתיק אחר המתנהל בעניינו, כהמצאה כדין בתיק דנן ?
רקע כללי
- מר אבי רועי דוביצקי ( להלן: “החייב” או ” דוביצקי”) הקים והפעיל אתר אינטרנט שבו פרסם פרטים אודות גברים שלטענתו הם פדופילים ו זאת, על מנת שיינקטו כנגדם הליכים משפטיים.
- בגין פעילות זו של החייב, נפתחו נגדו הליכים משפטיים שונים, לרבות תביעה בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות שהוגשה ע”י הנושה, מר יונתן קליין ( להלן: “הנושה”). ביום 19.6.16 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה בתביעה זו. לאור העובדה שהחייב לא שילם את הסכום שנפסק, נפתח תיק זה וביום 29.11.16 נחתמה התראת פשיטת הרגל נשוא בקשה זו ( להלן: “ההתראה”).
- מתעודת בירור פרטים אודות נוסע שהוגשה ע”י הנושה, עולה כי החייב יצא מגבולות ישראל ביום 2.12.14 ולא שב.
- החייב העניק לעו”ד אמירה נהיר ( להלן: “עו”ד נהיר”) שירותים משפטיים בנושא גביית חובות, במשך שנים (סעיף 2 לתגובתה) .
- ביום 4.12.16 הומצאה ההתראה למשרדה של עו”ד נהיר .
- עוד באותו היום, הגישה עו”ד נהיר הודעה לביהמ”ש, במסגרתה, הודיעה כי מאז עזיבתו של דוביצקי את הארץ ב-2014, היא ” לא נפגשה” עמו והיא ” איננה כתובת להמצאת מסמכים עבור אבי דוביצקי”. כמו כן, ציינה עו”ד נהיר ” שאין לה ייפוי כוח מטעמו של אבי דוביצקי והיא לא משמשת כתובת להמצאת מסמכים עבורו”. עו”ד נהיר הבהירה בהודעתה, כי ב”כ הנושה יודע כי היא אינה הכתובת להמצאת מסמכים, ואף-על-פי-כן שב ומוסר אצלה מסמכים עבור החייב .
- ביום 12.12.16 הגיש ב”כ הנושה תגובתו להודעת עו”ד נהיר בה טען כי יש לראות בהמצאה שבוצעה למשרדה המצאה כדין. לחילופין, ביקש הנושה כי ככל שיקבע כי אין מדובר בהמצאה כדין, יכיר בהמ”ש במשלוח העתק ההתראה לתיבות הדואר האלקטרוני של החייב ולחשבון הפייסבוק שלו, כהמצאת ההתראה כדין.
- יצוין כי למרות הארכות מועד שניתנו לכנ”ר להגשת עמדתו, לא הוגשה תגובה מטעמו.
טענות הצדדים
(א) תמצית טענות הנושה
- יש לראות בהמצאות שבוצעו לעו”ד נהיר המצאה כדין.
- חרף עזיבת החייב את הארץ, ממשיך החייב לפעול ממקום המצאו בחו”ל, כאשר עו”ד נהיר הינה אחת ממיופיי כוחו ( סע’ 15 לתגובה).
- יש לזקוף לחובתה של עו”ד נהיר את העובדה, כי במסגרת הודעתה, היא נמנעה מלציין מפורשות שהיא “אינה מייצגת את החייב בישראל”.
- עו”ד נהיר מייצגת את החייב בהליך פלילי המתנהל בימים אלה נגדו, בין היתר, בגין הפרתם של צווי בית משפט בנוגע לפרסומים אותם מבצע החייב באתר שהוא מנהל ( להלן: “ההליך הפלילי”) (סע’ 16,22 לתגובה). לטענתו, ” אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי לחייב דנן יש עורך דין – עו”ד נהיר” (סע’ 30 לתגובה), וכי הפרשנות הרווחת כיום בנוגע להמצאה לעו”ד או למורשה היא כי אין דרישה שעו”ד ייצג באותו ההליך, ומספיק שיהיה מדובר באותו נושא ההתדיינות וההליך האחר יהיה קשור באותה פרשה מתוכה צמח החוב. (סע’ 31-37 לתגובה)
- במסגרת בקשה שהגיש החייב עצמו בהליך הפלילי, הוא מסר את כתובת משרדה של עו”ד נהיר ככתובת למסירת מסמכים. לכן, יש לראות בכתובת זו ככתובת למסירת מסמכים גם בתיק זה, היות שמדובר על אותו העניין שעמד בלב תובענת הנושה ( ס’ 21 לתגובה).
- עו”ד נהיר לא נתנה כל הסבר או גרסה לאופן בו השתרבב שמה וכתובת משרדה כמען להמצאת מסמכים בתיק הפלילי. עו”ד נהיר בחרה שלא להציג ייפויי כוח מהחייב והכל במטרה להטעות את בית המשפט.
- לעניין חלופות ההמצאה: ככל ויפסק כי לא היתה המצאה כדין, טוען ב”כ הנושה כי בהליך אחר המתנהל נגד החייב באותו עניין, ונוכח הקושי בביצוע המצאה לחייב, התיר בימ”ש השלום לבצע המצאה מחוץ לתחום השיפוט באמצעות הדואר האלקטרוני והפייסבוק.
- על אף שהחייב מתחמק מהדין, ישנן אינדיקציות ברורות לפיהן הוא מודע היטב לכל ההליכים המתנהלים נגדו והוא מתייחס אליהם בדף הפייסבוק שלו.
(ב) תמצית טענות עו”ד נהיר
- היא לא משמשת כתובת להמצאת מסמכים עבור החייב ” גם בתיק זה” ואין לה קשר עם החייב מזה למעלה משנתיים ( סע’ 8 לתגובה השנייה של עו”ד נהיר).
- לדבריה, היא ” לא ייצגה את החייב בכל הליך שפתחו נגדו יונתן קליין או אורי שבתאי”.
- הודעתה במסגרת תיק ההוצל”פ לפיה היא ” איננה מייצגת את החייב ואיננה משמשת כתובת להמצאת מסמכים בתיק ההוצל”פ” התקבלה על-ידי רשמת ההוצל”פ אשר קבעה כי המצאת האזהרה לא היתה כדין.
- לעניין אי הצגת ייפוי כוח מטעם החייב, טוענת עו”ד נהיר כי ” אין בידה ייפוי כוח מטעמו של החייב לא לעניין תיק הפש”ר ולא לעניין תיק אחר” לרבות בהליך הפלילי.
5. עו”ד נהיר טוענת כי היא אינה יודעת כיצד שמה השתרבב לתיק הפלילי.
דיון והכרעה
1. תכלית ההמצאה של כתבי בית דין היא כפולה. האחת: לצורך רכישת סמכות של בית המשפט על בעל הדין שכנגד והחלת שיפוטו הפרסונלי של בית המשפט; והשניה: לצורך יידוע בעל הדין שכנגד על ההליך המתנהל כנגדו כחלק משמירה על זכותו להליך הוגן. (רע”א 39/89 general electric corp נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ פ”ד מב(4), 762; רע”א 11286/05 אריק זמיר נ’ בנק לאומי למשכנתאות בע”מ ניתן ב-8.7.07).
2. תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984 ( להלן: “התקנות”) קובעת כי:
ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה – דיה ההמצאה למורשה, ואם יש לו עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.
3. בע”א 23/83 סוזן ריטה יוחימק נ’ תרז קדם, פ”ד לח(4) 309 ניתנה לתקנה זו פרשנות מרחיבה, לפיה כל תכליתה של ההמצאה היא להביא לידיעת הצד שכנגד את קיומה. נקבע כי די שמקבל ההמצאה יהיה עורך הדין של הנמען ואין דרישה כי הוא יהיה ממוסמך לייצג את מרשו בבית המשפט. עם השנים , צומצמה הלכה זו וברע”א 1947/91 סיריל שטיין נ’ מרקוס דוד כץ, פ”ד מה(4), 705, 708 נקבע כי הדיבור “עורך דין” לצורך תקנה 477 לתקנות מתייחס ל”עורך-דין של הנתבע בנושא ההתדיינות” (בע”מ 1378/07 צפורה יוסף זדה נ’ אליהו יוסף זדה ניתן ב-29.4.07 והאסמכתאות שם).
4. בעניינו, לא הוכח כי בין עו”ד נהיר לבין החייב היו או ישנם יחסי עו”ד-לקוח. לא הוכח כי עו”ד נהיר מייצגת את החייב בהליך כלשהו , לרבות בהליך הפלילי המתנהל נגדו ושבמסגרתו, מסר החייב את פרטי משרדה כמען למסירת מסמכים. מהנספח שצירף ב”כ הנושה לתגובתו (נספח ט”ו), לא עולה כי עו”ד נהיר מייצגת א ת החייב ב אותו הליך אלא רק מופיע שמה ככתובת למסירת מסמכים. ייפוי כ וח אינו בנמצא, ויש לקבל את טענתה של עו”ד נהיר, כי בהיעדר קיומו של ייפוי כ וח, אין היא יכולה להציגו.
5. מלבד העובדה שאין תימוכין לקיומם של יחסי עו”ד לקוח בין החייב לעו”ד נהיר, אין מקום לכפות על עו”ד ייצוג של לקוח בניגוד לרצונו או לכפות על משרדו להיות מען למסירת כתבי בית דין וזאת על אף שהחייב עצמו מסר פרטים אלו .
6. הפסיקה שהביא ב”כ הנושה לתמיכה בטענותיו עוסקת כולה במצב בו אין מחלוקת כי עו”ד מייצג בהליך אחר כלשהו (הקשור לאותו העניין) את החייב . אולם בעניין שלפנינו , לא הוכח כי עו”ד נהיר מייצגת את החייב בהליך כלשהו.
7. תקנה 477 קובעת כי המצאה יכולה להיעשות אף באמצעות “מורשה”. תקנה 478 לתקנות מגדירה מיהו מורשה לקבלת כתבי בי-דין ונקבע בה כי:
(א) כל הגר בתחומה של המדינה יכול שיתמנה מורשה לקבלת כתבי בי-דין.
(ב) מינוי כאמור יכול שיהיה מיוחד או כללי וצריך שיהא בכתב חתום ביד המרשה; הכתב, או העתק מאושר ממנו אם היה המינוי כללי, יוגש לבית המשפט.
8. מתקנה זו עולה שעל המורשה לקבל מינוי בכתב מידי המרשה. הרציונל בבסיס הוראה זו הוא לוודא כי הן המרשה והן המורשה כאחד , מודעים למעמדו ותפקידו של המורשה, כך שקיים סיכוי גבוה שכתבי בית הדין יגיעו לידיעת בעל הדין ובכך תבוא לידי ביטוי תכלית ההמצאה. (בר”ע (י-ם) 756/05 בנק סטנדרט צ’רטר בע”מ נ’ ויסאם מוסא מוחמד אבו אלהווא (12.6.06)).
9. המבחן העיקרי לבחינת קיומה של הרשאה למורשה הוא מבחן אינטנסיביות הקשר בין הנתבע לבין המורשה. על המבקש להמציא כתבי בית דין לידי מורשה , מוטל הנטל להראות קיומו של קשר ושיתוף פעולה בין המורשה לנתבע “במידה כזו שסביר להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו” (רע”א 11556/05 קמור רכב בע”מ נ’ חיים חימו ניתן ב27.2.06).
10. בענייננו, אין לראות בבקשה שהגיש החייב במסגרתה ציין את פרטי משרד עו”ד נהיר כמען למסירת מסמכים , כעונה על דרישת ה תקנה לעניין “מורשה”. כאמור, הרציונל מאחורי תקנה זו הוא לוודא שגם המרשה וגם המורשה מודעים למעמדו של המורשה. מאחר ועו”ד נהיר ציינה כי היא כלל איננה יודעת כיצד שמה שורבב לבקשה ולתיק הפלילי, הרי שהרציונל לא מתקיי ם במקרה דנן.
11. אף אם ננסה להפעיל את מבחן אינטנסיביות הקשר, הרי שלא ניתן לומר כי הוכח בצורה ברורה קיומו של קשר שוטף או קשר בכלל בין החייב לעו”ד נהיר במועד ההמצאה.
12. אין מחלוקת בין הצדדים כי החייב הועסק על-ידי עו”ד נהיר במשך שנים ונתן לה שירותים משפטיים. יחד עם זאת, מדובר בתקופה שלפני עזיבת החייב את הארץ ועל כן אין בעובדה זו כדי להעיד על קיומו של קשר בין החייב לעו”ד נהיר כיום.
13. זאת ועוד: אין לראות במסירת פרטי משרדה של עו”ד נהיר ע”י החייב ככתובת להמצאת מסמכים בתיק הפלילי כמעין “הודאת בעל דין” בדבר דרכי ההמצאה אליו בכלל ההליכים והעניינים הקשורים בו. זאת, מאחר שהבקשה שהגיש החייב בתיק הפלילי היתה בחודש פברואר 2016 ואילו ההמצאה בענייננו היתה בשלהי חודש נובמבר 2016, כ-9 חודשים מאוחר יותר.
14. סיכומו של דבר: אני מאמץ את עמדת עו”ד נהיר וקובע כי לא ניתן לראות במסירת ההתראה למשרדה, המצאה כדין.
15. יחד עם זאת, איני סבור שיש לפסוק לטובתה הוצאות וזאת לאור אופן ניסוחה העמו ם והמעלה תהיות, בו בחרה עו”ד נהיר להשתמש בדבר הקשר שלה עם החייב. במה דברים אמורים:
עו”ד נהיר טענה בהודעה הראשונה שהגישה, כי לא “נפגשה” עם החייב מאז עזב את הארץ . ברי כי לצורך קיומו של קשר , אין הכרח במפגש פיזי בין החייב לעו”ד. רק בתגובתה האחרונה , מצאה לנכון עו”ד נהיר לציין כי “אין לה קשר עמו מזה למעלה משנתיים”.
עו”ד נהיר טענה כי היא איננה משמשת כתובת להמצאת מסמכים עבור החייב “גם” בתיק זה. ממקרא הסעיף ניתן להבין כי אולי בתיקים אחרים היא כן משמשת כתובת להמצאת מסמכים.
עו”ד נהיר טענה כי לא ייצגה את החייב בכל הליך “שפתחו נגדו” יונתן קליין או אורי שבתאי. הדבר מעלה ספק האם היא מייצגת את החייב במסגרת הליכים שהוא פתח נגדם. רק בתשובתה האחרונה ציינה עו”ד נהיר כי היא איננה מייצגת את החייב בשום הליך תלוי ועומד.
16. כמו כן, יש לזקוף לחובתה של עו”ד נהיר את העובדה שהיא בחרה שלא לתמוך הודעתה ותגובותיה בתצהירים מטעמה.
17. על אף האמור, לא הוכח במידה מספקת קיומו של קשר בין עו”ד נהיר לחייב ולא הוכחה מידת האינטנסיביות של קשר זה במידה המאפשרת לראות בעו”ד נהיר כמי שניתן להמציא לה כתבי בית דין עבור החייב.
18. לעניין בקשתו של הנושה להתרת המצאת כתבי בית הדין באמצעות תיבות הדואר האלקטרוני של החייב וחשבון הפייסבוק שלו, עליו להגיש בקשה מתאימה כדין.
19. החלטה זו ניתנה בשבתי כרשם בית המשפט.
ניתנה היום, ח’ אדר תשע”ז, 06 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.פתיחת הגדרות מסמךפתח פאנל פרסום
עו”ד גיא צברי
אילון צברי אבא של גיא צברי הורשע בפלילים
אילון צברי אבא של גיא צברי הורשע בפלילים
דנ”פ 10906/03 אילון צברי נ. מדינת ישראל
| עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע”פ 4735/03, 4791/03, 4842/03 מיום 27.11.03 שניתן על-ידי כב’ הנשיא א’ ברק, וכב’ השופטים א’ מצא וד’ דורנר |
בשם העותר בדנ”פ 10906/03: עו”ד אביגדור פלדמן
בשם העותרת בדנ”פ 10906/03: עו”ד נאוה בן-אור
| החלטה |
שתי עתירות הן המונחות לפניי והשתיים עניינן דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע”פ 4735/03, 4791/03 ו-4842/03.
2. אילון צברי, העותר בדנ”פ 10906/03, הורשע בשורה ארוכה-ארוכה של עבירות כלכליות חמורות, בהן: קשירת קשר לביצוע פשע, שש-עשרה עבירות של לקיחת שוחד, שתים-עשרה עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות-ערך, עבירה אחת של ניסיון השפעה כאמור, ארבע-עשרה עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד ועשיית עסקאות במטבע-חוץ ללא היתר כדין.
3. פרשת העובדות שלעניין פרשה סבוכה היא, ולענייננו די שנאמר כי צברי ניצל לרעה את מעמדו הבכיר בחברת “גמולות” – חברה שניהלה את קופות הגמל של בנק הפועלים – וקשר קשר עם אחרים להשפיע בתרמית על שערי ניירות-ערך הנסחרים בבורסה בתל-אביב במטרה לגרוף לכיסיהם של הקושרים סכומי כסף גדולים. מעשי התרמית פרשו עצמם על פני שנים מספר ונתבצעו באמצעות חבורת קושרים שנתרחבה לימים וצברי היה דמות מרכזית הן בחבורה המצומצמת הן בחבורה הרחבה. משנחשפו מעשי התרמית הועמדו הקושרים לדין, כל אחד מהם בעבירות שבהן נטל חלק. מיקצת מן הקושרים הפכו עדי מדינה, חלקם הודו במעשיהם בהסדרי טיעון ואילו צברי ועמו יורם נגלר – אחד משותפיו – המשיכו בהליך עד תומו בטענה כי לא עברו כל עבירה. משפטם של השניים ארך כשמונה שנים ובסיומו הרשיע בית-המשפט את צברי ואת נגלר בחלק מן העבירות שיוחסו להם. משהורשעו כך בדינם גזר בית-משפט על השניים עונשי מאסר בפועל וקנסות כבדים. על צברי נגזרו שש שנות מאסר בפועל, קנס בסך שלושה מיליון וחצי ש”ח או שמונה-עשר חודשי מאסר תמורתו ושנתיים מאסר על-תנאי. על נגלר, שהורשע בעבירות קלות מן העבירות שבהן הורשע צברי (ככל שהמושג “קלות” הוא לעניין) – עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שבע עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות-ערך, שבע עבירות של מתן שוחד ושלוש עבירות של הדחה בחקירה – נגזרו עונשים קלים יותר: שנת מאסר בפועל, שנת מאסר על-תנאי וקנס בסך מיליון וחצי ש”ח או שנת מאסר תמורתו.
4. צברי, נגלר והמדינה ערערו לבית המשפט העליון: צברי ונגלר ערערו על הרשעתם ועל חומרת העונש, ואילו המדינה ערערה על זיכויים של צברי ונגלר מחלק מן העבירות שהואשמו בהן ועל קולת העונש שנגזר עליהם. לאחר שיג-ושיח נמחקו ערעוריהם ההדדיים של נגלר ושל המדינה ועימהם נמחק ערעורו של צברי על הרשעתו בדין. הדיון בערעורים נסב אפוא אך על חומרת העונש שנגזר על צברי.
5. בית-המשפט (הנשיא א’ ברק, והשופטים א’ מצא וד’ דורנר) שמע טענות לעניין העונש, ולאחר ששקל בדעתו החליט בפסק דין מנומק להקל בעונש המאסר בפועל שהוטל על צברי ולגזור עליו חמש שנים (תחת שש שנים). כן החליט בית-המשפט לבטל את הקנס בסך שלושה מיליון וחצי ש”ח שהושת ותחתיו ציווה לחלט לקופת המדינה סך של למעלה מחמישה מיליון ש”ח שהופקדו לזכותו בחשבון נאמנות.
6. הן צברי הן המדינה הגישו עתירות לדיון נוסף בפסק הדין. עתירתו של צברי (דנ”פ 10906/03) מכוונת עצמה אל עונש המאסר שהושת עליו – עונש שלטענתו עונש חמור הוא ביתר – ואילו עתירת המדינה (דנ”פ 10914/03) נסבה על החלטת בית-המשפט לבטל את הקנס שנגזר על צברי ולצוות תחתיו צו חילוט.
7. קראתי את פסק-הדין ואת שתי העתירות, מכאן ומכאן, שקלתי בדעתי, ונמצא לי כי כל אחת מן השתיים – מטעמים ייחודיים לה – אינה מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין. לשון אחר: דעתי היא, כי אין בו בפסק הדין הלכה משפטית מאותן הלכות משפטיות המייחדות עצמן כהלכות הראויות כי תידונה בדיון נוסף.
דנ”פ 10906/03
עתירתו של צברי ממקדת עצמה בשתי טענות עיקריות: האחת ענינה טעות עובדתית שנפלה בפסק דינו של בית-המשפט העליון, השנייה עניינה עיקרון “אחידות הענישה” ויישומו על ענייננו.
9. אשר לטענת הטעות העובדתית: ביום 18.12.2003 החליט בית-המשפט לדחות בקשה שהגיש צברי לביטול פסק הדין בשל טענת הטעות. החלטה זו מבהירה כי בית-המשפט היה מודע למצב העובדתי לאשורו וכי הטעות שנפלה בפסק דינו היתה טעות קולמוס שלא השפיעה על תוצאת פסק הדין. בית-המשפט אף תיקן את פסק הדין כך שאותה טעות אינה מופיעה בו עוד. משניתנה החלטה זו, ומשתוקן פסק הדין כאמור, אין לנו אלא לדחות טענתו זו של צברי.
10. אשר לטענת צברי כי נפסקה בעניינו הלכה חדשה בנושא עקרון אחידות הענישה: גם טענה זו אינה מקובלת עליי. בית-המשפט הבהיר הבהר-היטב כי העונש שהושת על כל אחד מן השותפים נגזר על-פי מידתו ועל-פי מעמדו ביחס לשותפיו, לחלקו במעשים, לעבירות שבהן הורשע ולאופן שבו ניהל את משפטו, וכי בכל אלה שונה עניינו של צברי – שהיה דמות מרכזית בביצוע העבירות – מעניינם של שותפיו. וכדבריו של בית המשפט (מפי השופט מצא):
גם מטענתו האחרונה של הסניגור, בדבר קיום פער בין העונשים שגזר בית-המשפט על המערער לבין העונשים שנגזרו על מעורבים אחרים בפרשה, אין המערער יכול להיבנות. הקרוב ביותר למערער, מבחינת היקף תרומתו לביצוע העבירות נשוא “הקשר המורחב”, היה מנהל פסגות, חיים רגב, שנידון לריצוי ארבעים וחמישה חודשי מאסר ונקנס בסך שני מיליון ש”ח. אלא שלהבדיל מרגב (שהצטרף לקושרים בשנת 1992) פעל המערער גם במסגרת “הקשר הבסיסי”, מאז שנת 1989; ולהבדיל מרגב (שלאחר גמר עדותו של עד-המדינה רמות, הודה בעבירותיו) התמיד המערער בכפירתו המוחלטת בעובדות עד לסיומו של ההליך. על נגלר, שאף הוא התמיד בכפירתו בעובדות, נגזרו עונשים קלים בהרבה מאלה שנגזרו על המערער. אך עונשיו של נגלר אינם יכולים להוות בסיס להשוואה; זאת לנוכח חלקו של נגלר בביצוע העבירות, שהן מבחינת ההיקף הכמותי והן מבחינת דרגת החומרה היה מצומצם בהרבה מחלקו של המערער.
נמצא לו אפוא לבית-המשפט כי בנסיבות המקרה אין עונשו של צברי חריג ביחס לעונשים שנגזרו על שותפיו. לשון אחר: עקרון אחידות הענישה לא נפגם. הכרעה זו מייסדת עצמה על נסיבותיו העובדתיות של המקרה ועל עניינו האישי של צברי. אין בה כל הלכה משפטית לא-כל-שכן שאין בה הלכה משפטית חדשה לדיון נוסף. אכן, צברי סבור כי בית-המשפט שגה בעניינו, אלא שטענה זו מקומה בערעור ולא בדיון הנוסף הממקד עצמו בשאלה משפטית ואינו ערעור נוסף על שיקול דעתו של בית המשפט. השוו: דנ”א 6/82 ינאי נ’ ראש ההוצאה לפועל, פ”ד לו(3) 99, 101.
11. צברי מוסיף עוד וטוען כי בית-המשפט פסק הלכה משפטית בדבריו שלהלן (דברים שנאמרו בהמשך לדברים שציטטנו לעיל):
גם בטענה שעם נגלר הקל בית-המשפט יותר משהיה ראוי לעשות – שכשלעצמה הייתה מקובלת גם על באת-כוח המדינה – אין כדי לחייב הקלה בעונשו של המערער. הלוא “עקרון אחידות הענישה נועד למנוע הפליה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות, אך לא בא לכפות על בית-המשפט אמת-מידה עונשית מוטעית רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים” (ע”פ 5450/00 שושני נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(2) 817, 822).
בעתירתו מסביר צברי כי דברים אלה “הלכה חדשה” הם לעניין עקרון הענישה, הלכה הראויה כי יקויים בה דיון נוסף. אכן, בית-המשפט מצטט כאסמכתה את פסק הדין בפרשת שושני (ע”פ 5450/00 שושני נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(2) 817), אלא שאותם דברים שנפסקו בפרשת שושני שגויים הם לדעתו, ועל כן יש לדון גם בהם דיון נוסף.
12. טענה זו דינה להידחות. לא-זו-בלבד שדבריו של בית-המשפט נאמרו כהערת אגב ולא השפיעו על הכרעתו, אלא שאין בהם חדש, והדבר כבר הובהר לעת שנדחתה עתירה לדיון נוסף על פסק הדין בפרשת שושני (דנ”פ 1109/02 שושני נ’ מדינת ישראל; לא פורסם):
הלכה זו, לא זו בלבד שהלכה נכונה היא, אלא שאין היא חדשה עימנו. אכן, עקרון אחידות הענישה, כמוהו כשאר עקרונות במשפט, חייב לבוא לכלל פשרה עם עקרונות אחרים – עקרונות חשובים אף-הם – ואין הוא מכריע תמיד את הכף. וכך, במקום שנפלה טעות בגזירת עונשו של שותף לעבירה, אין כל חובה לחזור על אותה טעות בעניינו של הנאשם שבית-המשפט עומד לגזור עתה את עונשו.
ראו עוד, למשל: ע”פ 9272/02 בכר נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם); דנ”פ 11180/02 מלמד נ’ מדינת ישראל; ע”פ 3987/98 סונינו נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם), בש”פ 6326/97 מוסלי נ’ מדינת ישראל (לא פורסם); בש”פ 2046/02 זינאב נ’ מדינת ישראל (לא פורסם).
13. עתירתו של צברי דינה דחייה.
דנ”פ 10914/03
14. עתירתה של המדינה מסיבה עצמה על החלטתו של בית-המשפט לבטל את עונש הקנס שהושת על צברי ובה-בעת להורות על חילוט סכום כסף גדול – גדול מן הקנס – שהופקד עבור צברי בחשבון בנאמנות. ואלה היו דבריו של בית-המשפט בסוגיה זו:
החלטנו להמיר את הקנס בחילוט לנוכח הצהרת הסניגור, כי במצבו הנוכחי ידו של המערער אינה משגת לשלם את הקנס שהושת עליו. לא התעלמנו מכך שבאת-כוח המשיבה חלקה על היעדר יכולתו של המערער לשלם את הקנס; אך בהיעדר ראיה לסתור נראה לנו נכון להניח, שאם לא יבוטל הקנס ייאלץ המערער לבחור בריצוי מאסר תמורתו, ובנסיבות העניין תהיה בכך משום החמרת-יתר עמו. בהמרת הקנס בחילוט הננו סוטים מן הכלל הרגיל, שלפיו יש להבחין בין קנס שמטרתו עונשית לבין חילוט שמטרתו לשלול מן העבריין את טובת ההנאה הפסולה שהפיק מעבירתו. אלא שבנסיבות העניין סטייה זו נראית לנו מוצדקת. מאידך, לא ראינו להסתפק בחילוט סכום השווה לסכום הקנס בלבד. משהודה המערער, כי מקור הכספים שרמות הפקיד לזכותו אצל עורך-הדין רובין הוא ב”חשבונות הכיסוי” – משמע כי המדובר בממון שהושג בעבירה – קמה עילה לחילוט מלוא הסכום. המדינה אמנם חזרה בה מערעורה על קולת העונש, ובכלל זה על הימנעות בית-המשפט המחוזי מהכרעה בבקשתה לחילוט, אך המערער – כמוצהר בהודעתו האחרונה של הסניגור – הסכים לחילוט מלוא הסכום האמור כנגד הקלה ממשית בתקופת מאסרו. הפחתת מאסרו בשנה אחת וביטולו של הקנס, שמבחינת המערער הריהו שקול להפחתת שמונה-עשר חודשי מאסר נוספים, מבטאים ללא ספק הקלה ממשית בתקופת מאסרו של המערער.
15. המדינה סוברת כי בדברים אלה נפסקה הלכה חדשה ובקשתה היא כי יקוים דיון נוסף בשתי שאלות אלו: האחת עניינה הקנס והשאלה היא “האם די בטענה בעלמא בדבר חוסר יכולת כלכלית, כדי שבית-המשפט יימנע מהטלת קנס, כמרכיב בעבירה כלכלית, ועל מי הנטל להוכיח חוסר יכולת כזו”. השנייה עניינה החילוט והקנס, והשאלה היא “האם ניתן להטיל חילוט חלף קנס …”.
16. עיינתי בבקשת המדינה אך לא שוכנעתי כי נפסקה בענייננו הלכה חדשה לעניין קנסות וחילוטין. אשר לשאלה הראשונה: קיצפה של המדינה יצא על כך שבית-המשפט סיפק עצמו בהצהרת הסניגור כי צברי לא יוכל לשלם את הקנס ובנה את החלטתו על הצהרה זו. לטענת המדינה, אין די בטענה בעלמא בדבר היעדר יכולת כלכלית לשלם את הקנס, ולא עוד אלא שהנטל על המורשע בדינו מוטל הוא להוכיח את טענתו במלואה. טעם בטענת המדינה מצאתי, הלכה משפטית לא מצאתי. החלטת בית-המשפט יש לראותה כהחלטה אד-הוק, במקרה הקונקרטי. אין בה בהחלטה כל חידוש הילכתי, אף לא קביעה גורפת, כי לעולם, ובכל מקרה (בכפיפות ליוצאים) יספק עצמו בית-המשפט בהצהרות דומות. אכן, גם אם סוברת המדינה כי שגה בית-המשפט בהסתפקו בהצהרת הסניגור, טענה זו טענה יפה היא לערעור; אין היא טענה היפה לדיון נוסף.
17. אשר לטענה בדבר היחס שבין חילוט לבין וקנס. מקובלת עלי עמדת המדינה כי חילוט אינו קנס, וכי בעבירות כלכליות יש חשיבות רבה להבחנה בין חילוט לבין קנס. אכן, בית-המשפט סטה במעט מהלכות שנקבעו בתחום זה – בית-המשפט עצמו עומד על-כך – אלא שבעשותו כן לא ביקש להפוך את ההלכות אף לא לשנות מהן כהוא-זה. בית-המשפט הבהיר זאת בדבריו היטב, והסביר כי החלטתו מסיבה עצמה על נסיבותיו המיוחדות של המקרה. אלו הובילו אותו להחלטה המעשית שנפסקה, החלטה ייחודית למקרה הנדון, ובכך אין הלכה חדשה.
18. אכן, המדינה קוראת בפסק הדין יותר ממה שנכתב בו. משקראתי לתומי את דבריו של בית-המשפט לא מצאתי בהם אותה מסקנה קיצונית שהמדינה חוששת ממנה. הקנס והחילוט נותרו שונים ונפרדים זה מזה – כל אחד מהם בחללו-שלו – כל אחד מהם נועד לתכלית אחרת, והשניים – כל אחד מהם בדרכו – נועדו למלחמה בפשע ובעבריינות. בית-המשפט לא ביקש לחרוג ממקובלות אלו, אף לא חרג מהן, ודי לנו בכך.
19. עתירתה של המדינה נדחית.
20. סוף דבר: אני מחליט לדחות את שתי העתירות שלפניי.
21. צברי יתייצב לריצוי עונשו ביום שלישי, 6 בינואר 2004, עד השעה 11:00, במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
היום, כ”ו בכסלו תשס”ד (21.12.2003).
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03109060_G06.doc
מרכז מידע, טל’ 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
מחיקת ערעור 4062/02/19 שהוגש באופן שגוי ע”י עו”ד אסף דוק ו עו”ד גיא צברי
ערעור לבית משפט עליון נדחה
ערעור לבית משפט עליון על החלטה לבטל הליכי פשיטת רגל
| בבית המשפט העליון |
| לפני: | כבוד הרשם רון גולדשטיין |
| המערערים: | 1. אורי שבתאי |
| 2. עידו רביב | |
| 3. ניב אביטל | |
| 4. סתיו עמנואל גבע |
| נ ג ד |
| המשיבים: | 1. אבי רועי דוביצקי |
| 2. עו”ד לימור שטיין ( קירש) | |
| 3. כונס נכסים הרשמי |
| צו סיכומי טענות |
מכוח תקנה 448 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, נקבע בזאת הסדר ביחס לדרכי שמיעת הערעור, כמפורט להלן:
סיכום טענות
1. הצדדים יגישו את סיכומיהם בכתב.
סדר ההגשה ומתכונת הסיכומים
2. המערערים יגישו את סיכום טענותיהם עד יום 11.7.2019 בהיקף של עד 5 עמודים.
3. המשיבים 1-2 יגישו את סיכום טענותיהם עד ליום 27.7.2019 בהיקף של עד 5 עמודים.
4. הכונס הרשמי יגיש את סיכום טענותיו עד ליום9.9.2019 בהיקף של עד 5 עמודים.
5. המערערים יגישו סיכומי תשובה, אם הם חפצים בכך, עד ליום 16.9.2019 בהיקף של עד 3 עמודים.
משיבים אשר אין להם עניין בהליך או בתוצאותיו, או מבקשים שלא להגיש טיעונים או להשתתף בדיון, יודיעו על כך בכתב עד ליום 11.7.2019, ובהמשך לכך ייקבעו ההסדרים הדיוניים בעניינם.
6. לעניין סעיפים 2 עד 4 לעיל, “עמוד” הוא מסמך בגודל המכונה A4. הסיכומים יוגשו כך שיהיו קריאים וברורים. הרווח בין השורות בהדפסה יהיה רווח כפול לפחות. האותיות יהיו בגופן 12 והמרווח בין האותיות יהיה “רגיל”, תוך השארת שוליים ברוחב של שני סנטימטרים לפחות מכל צד. מידות אלה מתייחסות לגופן David. אם בעלי הדין משתמשים בגופן אחר עליהם להתאים את מידותיו לדרישות אלה. הסיכומים לא יכללו טענות על דרך של הפניה להודעת הערעור או לסיכומים בהליך דלמטה.
7. תיק המוצגים יוגש במועד שנקבע להגשת סיכומים, בכריכה נפרדת מכתב הסיכומים. כמו כן, יגישו הצדדים, במועד הגשת הסיכומים, רשימת אסמכתאות שבדעתם להסתמך עליהם. לא יוגש כרך אסמכתאות שעניינו פסקי דין או החלטות של בתי משפט בישראל ובלבד שאלו פורסמו במסגרת פרסום רשמי (פד”י) או שניתן לאתרם במאגרי מידע מסחריים אחרים. אין באמור לעיל כדי למנוע הגשת אסמכתאות שאינן נכללות באמור לעיל או הגשה במסגרת נספחים לכתבי בי דין של אסמכתא אחת או מספר מועט של אסמכתאות שבעל הדין סבור שיש להן מרכזיות או חשיבות מיוחדת בהליך.
8. בהתאם להוראת תקנה 497ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, לא יוגשו סיכומי הטענות של הצדדים, לרבות סיכומי התשובה, באמצעות הפקסימיליה.
9. חיובי בעלי הדין לפעול על-פי החלטה זו אינם מותלים זה בזה, ומחדל של בעל דין אינו פוטר את בעלי הדין האחרים מהגשת סיכומיהם במועד, אלא אם כן שינה בית המשפט את המועד שנקבע על-פי בקשה שהוגשה.
המצאה
10. בעלי הדין ימציאו שלושה עותקים מסיכום טענותיהם לבית המשפט, וכן ימציאו עותק לכל יתר בעלי הדין, בד בבד עם ההמצאה לבית המשפט או קודם לכן. בעלי הדין יציינו את דבר ההמצאה, בסיכומיהם.
שינוי
11. חפצו בעלי הדין או מי מהם לשנות הסדר זה, עליהם להגיש בקשה הכוללת את תגובות יתר בעלי הדין, או הסבר להעדר תגובות אלה. הבקשה תציין את המועדים המקוריים שנקבעו וכן תנקוב במועדים המוצעים על דרך של ציון המועד, ולא על דרך של קביעת תקופה.
עיקרי טיעון
12. נקבע בזאת, כי אין צורך בהגשת עיקרי טיעון לפי תקנה 446 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד – 1984.
השלמת טיעון בעל פה
13. הצדדים ישלימו את סיכומיהם בכתב על ידי טיעון בעל פה ביום 25.9.2019 בשעה 11:30. משך הטיעון בעל פה ייקבע על ידי בית המשפט בעת הדיון, ועל הצדדים להיערך לטיעון על דרך ההשלמה בלבד.
הגשת הסיכומים בכתב תקדם לדיון בעל פה, וכל בקשה לשינוי במועדי הגשת הסיכומים בכתב, חייבת לציין את המועד שנקבע לשמיעת הטיעונים בעל פה.
ניתן היום, כ”ב בסיון התשע”ט (25.6.2019).
| רון גולדשטיין, שופט | ||
| ר ש ם |
פרוטוקול דיון גייקובס נגד גיא צברי
אני טוען בו כי הנתבע חזר בו מטענת הזיוף. לעניין ההוצאות – יש בקשה לדחייה על הסף, שנענתה בתגובה שאף היא הטריחה את התובע, אבקש מביהמ”ש לאזן ולקבוע הוצאות זהות.
הנתבע:
כאשר ביהמ”ש שואל אותי האם אני עומד על החלטה מנומקת בבקשה לסילוק על הסף, אני משיב, שהחלטת ביהמ”ש היתה מאוד ברורה ולפיה לא יעוכבו ההליכים בשל הבקשה לסילוק על הסף. לא רק שאני לא עומד על מתן החלטה בה, אלא ברור כי כל הטענות מהוות טענות הגנה, וזה כמובן שאותן טענות מופיעות בכתב ההגנה.
החלטה
לנוכח הודעת מבקש כי אינו עומד על הבקשה לסילוק על הסף של התביעה, ביהמ”ש מוחק את הבקשה ומחייב את המבקש בשכ”ט ב”כ המשיב בסך של 750 ₪.
<
ניתנה והודעה היום ג’ תשרי תשפ”א, 21/09/2020 במעמד הנוכחים.
שמואל בלאכר מחויב ב 1500 ש”ח כאשר מיוצג ע”י עו”ד גיא צברי
שמואל בלאכר מחויב ב 1500 ש”ח כאשר מיוצג ע”ע עו”ד גיא צברי תיק 40536-08-17 ע”י כבוד השופט אודי הקר.
