קשה לנו לתפוס שפגיעה מינית יכולה להתרחש כשאין מפגש בין התוקף לקורבן, אבל הן מתרחשות מדי יום, אפילו בתוך ביתכם – הכל דרך רשת האינטרנט. כל מה שצריך לדעת על פגיעות מיניות בילדים ברשת
פגיעה מינית בילדים היא כל ניצול של ילד למטרות מין או הנאה מינית של אדם שיש לו עמדת כוח או סמכות כלפי הילד. התפיסה הרווחת בקרב רוב הציבור היא כי פגיעה מינית מתרחשת במרחב פיזי כלשהו, בבית הספר, ברחוב, בביתו של הילד, כשמתקיים מגע פיזי בין התוקף לבין הילד הקורבן.
שה לנו לתפוס שפגיעה מינית יכולה להתרחש גם ללא כל מפגש או מגע בין הקורבן לתוקף. למרות זאת, פגיעות מיניות חמורות בילדים אכן יכולות להתרחש במרחב הווירטואלי ללא כל מגע בין התוקף לקורבן.
בשנים האחרונות, עם חדירת האינטרנט לחיינו ולחיי ילדינו, חלק גדול מהפגיעות המיניות בילדים עברו מהמרחב הפיזי המוכר לכולנו למרחב הווירטואלי. עברייני מין רבים מוצאים את האינטרנט כזירה טבעית ונוחה לפעולה, ואורבים לילדים בעודם בבתיהם, במקום שאמור להיות הבטוח והמוגן מכל.
במהלך שני העשורים האחרונים האינטרנט הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. דבר זה נכון על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים ובני נוער, שהם בין הצרכנים הגדולים ביותר של מדיה זו.
ילדים ובני נוער מוקפים כיום במגוון רחב של אמצעים לשימוש באינטרנט, ובכלל זה מחשבים נייחים וניידים, טלפונים סלולריים, טאבלטים ועוד. הגברת הנגישות של הילדים לאינטרנט טומנת בחובה יתרונות רבים, אך מביאה איתה גם את הסכנה של חשיפת הילדים לפגיעות מסוגים שונים.
תופעת הפגיעות המיניות ברשת הינה בעיה אוניברסאלית רחבת היקף בעולם המערבי, המעסיקה אנשי מקצוע רבים, הורים ואחרים. חשוב לפיכך להבין את מאפייניה של תופעה ייחודית זו והדרכים להתמודד איתה.
כיצד מתבצעות פגיעות מיניות באינטרנט?
פגיעות מיניות ברשת יכולות לבוא לידי ביטוי בשני אופנים מרכזיים:https://www.ad-sandbox.com/static/html/sandbox.html
הסוג הראשון כולל פגיעות מיניות המתרחשות במרחב הווירטואלי. פגיעות מעין אלה יכולות לבוא לידי ביטוי בשליחת תמונות או סרטונים פרובוקטיביים ומיניים, בשיח בעל תוכן ואופי מיני, ובביצוע של פעילות מינית שעשויה להיות מתועדת על ידי מצלמות אינטרנטיות.
הילדים מפותים או אף מאולצים להשתתף בפעילויות מעין אלה, לשלוח תמונות חושפניות של עצמם, לקחת חלק בפעילות מינית דרך מצלמת וידאו, או לנהל שיחות בעלות אופי מיני ברשת. בפגיעות מסוג זה לא מתקיים כל מגע פיזי בין הפוגע לילד הנפגע, ועדיין מדובר בפגיעות קשות בעלות השלכות חמורות על שלומם של הילדים.
הסוג השני של הפגיעות מתייחס לפגיעות מיניות המתרחשות במרחב הפיזי, אך שמוצאות את דרכן לרשת האינטרנט. למשל, כשהפוגע מעלה סרטונים ו/או תמונות המתעדות את הפגיעה. סוג זה מתייחס גם לפגיעות מיניות שהחלו ביצירת קשר דרך האינטרנט ועברו למרחב הפיזי. במקרים אלה התוקף משתמש באינטרנט כדרך יעילה ליצור קשר עם הילד ולאחר מכן מעביר את הפגיעה לזירה הממשית.
עו”ד כרמית פולק-כהן, יועצת משפטית ומנהלת מחלקת ליווי נפגעי עבירה, המועצה לשלום הילד, מציינת כי “בשנת 2014, נוכח התפשטות התופעה של פרסום תצלומים בעלי אופי מיני ללא הסכמת המצולמים, ועל רקע התפתחות הטכנולוגיה והשימוש ההולך וגובר ברשתות חברתיות, תוקן החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ”ח- 1998. בהתאם הוסף לרשימת ההתנהגויות המהוות הטרדה מינית גם פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם המתמקדים במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפילו או לבזותו. העונש בגין עבירה זו הוא חמש שנות מאסר.
“מעבר לכך סעיף 214 בחוק העונשין, התשל”ז- 1977 קובע איסור על פרסום והחזקת פרסום תועבה ובו דמותו של קטין, וכן קובע איסור על שימוש בגופו של קטין לעשיית פרסום תועבה.”
נדמה לעיתים שהחוקים לגבי בריונות רשת, לרבות אלימות מינית באינטרנט, פחות ברורים, לא תמיד יש מספיק חקיקה וודאי שלא ענישה – מה נעשה בנושא? בארה”ב זה קורה רק אחרי מקרים של התאבדויות שפתאום מישהו “שם לב” ואז זה מאוחר מדיhttps://www.ad-sandbox.com/static/html/sandbox.html
“אכן, אין כיום סעיפי עבירה ספציפיים בחוק העונשין העוסקים בפגיעות מיניות ברשת ולכן, סעיפי העבירה בהם משתמשים במקרים של פגיעה, הם סעיפי עבירות המין הקיימות בחוק. בעידן הטכנולוגי הנוכחי בו הולכת וגוברת שכיחות עבירות המין המתבצעות בקטינים באמצעות האינטרנט, חשוב שיעשו התאמות נדרשות בחקיקה כך שינתן מענה ספציפי וייחודי לפגיעות המתרחשות בעולם הווירטואלי.
“אבל דווקא בהקשר זה מלבד התאמות בחקיקה, שהן ודאי חשובות ורלוונטיות, ישנה חשיבות לפעולה באפיקים נוספים, כגון חינוך, מעורבות הורים, שיח ועוד. צריך להבין שתמיד היו חרמות, ובריונות קיימת מאז ומעולם, אולם, השינוי שמביא איתו העידן הדיגיטלי הוא שהילד לוקח את הפגיעה איתו הביתה. משמעות הדבר היא שאם עד היום חששנו מהפוגע שאורב בחוץ, היום הוא כבר נכנס אלינו הביתה גם כשדלת הבית נעולה.”
האיום נכנס לתוך הבית
אדם בכר, סטודנט שנה ג’ למשפטים בבינתחומי, מלווה בתכנית ליווי נפגעי עבירה של המועצה לשלום הילד, קטינים שנפגעו בעבירות מין ואלימות ובני משפחותיהם לאורך ההליך הפלילי.
“באחד המקרים, של משפחה מדרום הארץ, נער, שכיום בן 15, נפגע לפני מס’ שנים ע”י פדופיל שהתכתב איתו ברשת. הפדופיל שלח לילד תמונות עירום שלו וביקש מהילד לשלוח לו תמונות שלו.
“המקרה התגלה על ידי האינטרפול והוגשה תלונה במשטרה. אני קיבלתי את התיק בשלב מתקדם יחסית, לאחר הגשת כתב אישום על ידי הפרקליטות. בסופו של דבר הפוגע הורשע, קיבל מאסר בפועל וחויב במתן פיצויים כספיים לנפגע העבירה.”
מה כולל הליווי?
“הליווי נעשה בהתנדבות, כמובן, ואינו כולל עצות משפטיות. אני מהווה את החוליה המקשרת בין המשפחה לגורמים הרלוונטיים בין היתר משטרה/ פרקליטות. במקרה של התיק הספציפי הזה, מדובר בתיק שלקח לו המון זמן להגיע למיצוי.
“אני נמצא בקשר רציף עם הפרקליט המטפל, מוודא מתי הדיון הבא ומעדכן את המשפחה. בדרך כלל רק 3-4 ימים לפני הדיון יודעים מי הפרקליט שיהיה בדיון עצמו כי זה לא תמיד אותו פרקליט. אני יוצר עמו קשר על מנת להתעדכן בפרטים והאם הוא צריך משהו מהמשפחה. לאחר מכן אני מעדכן את המשפחה. לעיתים אני גם מגיע עם המשפחה לבית המשפט.”
ה עבר על המשפחה מיום הגשת התלונה ועד היום?
“כאמור, הטיפול בתיק לקח זמן רב והילד גדל במשך הזמן. המשפחה מחד, שמחה שיש מלווה לאורך כל הדרך ושהפדופיל הורשע. מצד שני , יש להם מרמור גדול על הסחבת של התהליך המשפטי.
“מיום הגשת התלונה עד ההרשעה, תחושות המשפחה אינן פשוטות, בעיקר בשל חוסר הידיעה, הערפל והחשש שאולי הפדופיל יצא מהמשפט ללא מאסר וללא מתן פיצויים.
“האם גם מאוד חששה שהתמונות של בנה יסתובבו ברשת וציינה שהוא ממש מתבייש. היא כל הזמן שיתפה גם במה שעובר עליה וגם על בנה, כשהיו לו סיוטים, על המצב הרפואי שלו ובכלל בכל הקשיים איתם מתמודד הקטין מאז הפגיעה. אני מוצא את עצמי פעמים רבות בתפקיד המרגיע. אני מסביר להם את התהליך ושיש דברים שלוקחים זמן.”
איך אתה מתמודד נפשית/ רגשית עם הסיפורים הלא פשוטים שמגיעים לטיפולך?
” לקחתי מראש בחשבון שמדובר בטיפול במקרים לא פשוטים ומורכבים. מצד אחד אני נקשר למשפחות, אבל אני מנסה שזה לא ישפיע עלי ברמה האישית. אני מרגיש שזו שליחות ותחושת סיפוק רבה כשאני מסייע להם. בכל מקרה, צוות המועצה נמצא לרשותי בכל עניין ובכל קושי, הן ברמה המקצועית והן ברמה האישית והרגשית.”
מדוע האינטרנט הוא סביבה מסוכנת לפגיעות מיניות?
מחקרים מראים כי תדירות השימוש ברשת בקרב ילדים ובני נוער עלתה במידה ניכרת בשנים האחרונות. הדבר בא לידי ביטוי הן בירידה בגיל בו מתחילים לעשות שימוש ברשת והן במשך הזמן המוקדש לכך במהלך היום. כל אלה הופכים את הנגישות של עברייני מין לילדים לקלה יותר, ולפגיעות מיניות לקלות ומהירות.
באינטרנט קיימות אינספור רשתות חברתיות ותוכנות צ’אטים, מה שמקל מאוד על עבריין המין או הפדופיל לפתח שיחה עם ילד בלי שהדבר יבוא לידיעת הוריו או האחראים עליו.
על פי רוב ילדים גולשים באינטרנט ללא נוכחות של דמויות מבוגרות, כך שאלה נעדרות ואינן יכולות להגן עליהם מפני פגיעות פוטנציאליות ברשת.
קיים פער דיגיטלי בין המבוגרים והילדים, מה שמותיר את הילדים לקבל החלטות בנוגע לגלישה באינטרנט ללא הנחייה, הכוונה או ייעוץ. דבר זה פוגע במעטפת ההגנה שהמבוגרים אמורים לספק לילדים במצבי סכנה.
רשת האינטרנט מאפשרת לעברייני מין אנונימיות והסתתרות מאחורי זהות בדויה, וירטואלית. מעטה חשאיות זה והאנונימיות מקלים על התוקפים להעז ולפגוע בילדים. למעשה, עבירות מין באינטרנט יכולות להתבצע בקלות רבה על ידי לחיצה על מקלדת המחשב בכל שעה של היממה, תוך סיכון מועט ביותר למבצע העבירה, שאינו נדרש לצאת מן הבית, להיחשף ולארוב לקורבן.
לאחרונה עלו לכותרות מספר מקרים של פגיעות מיניות באמצעות או תוך שימוש באינטרנט. רק לאחרונה התוועדנו כולנו לפסק דין שמגולל מקרה מחריד שבו איש הייטק בכיר פגע מינית בצורה קשה ביותר מ-30 קטינים, כל זאת דרך האינטרנט ללא מגע או מפגש פיזי עם קורבנותיו. בחלק מהמקרים הוא אף אילץ בני משפחה קטינים לקיים מגע מיני ביניהם תוך שהם מצלמים את עצמם ומשתפים אותו בתמונות.
מה ניתן לעשות כדי למנוע מילדנו להיפגע באינטרנט?
המאפיינים הייחודיים של פגיעות מיניות המתרחשות במרחב הפיזי מביאות לצורך בפיתוח כלים שונים וייחודיים להתמודדות עם התופעה. אם בעבר נהגנו לחשוב כי הדרך להגן על הילדים שלנו מפגיעה מינית היא על ידי הדרכתם שלא לשוחח עם זרים ברחוב או על ידי כך שנמנע מהם לצאת אל הרחוב לבדם, הרי שבכל הנוגע להיפגעות במרחב האינטרנטי, לדרך הזו אין שום אפקטיביות.(צילום: shutterstock)
ישנן מספר המלצות לדרך שבה הורים, אנשי מקצוע ומבוגרים אחרים יכולים לנקוט על מנת להקטין את הסיכוי שהילד יפגע מינית באינטרנט:
יש לספק לילדים חינוך והסברה על הסכנות הפוטנציאליות ברשת. חשוב לשוחח עם הילדים בצורה ישירה ופתוחה על התופעות השליליות שהרשת טומנת בחובה, ובכלל זה: בריונים, פדופילים, מטרידים וכדומה. זהו תפקיד של מערכת החינוך ושל ההורים כאחד.
בניגוד למה שחלקנו אולי חושבים, חשוב שהורים או מורים לא יהפכו להיות חוקרים או בולשים של ילדיהם באינטרנט. במקום זאת, מומלץ כי הורים יהיו מעורבים במרחב הדיגיטלי של ילדיהם על ידי ניהול של שיח פתוח עם הילדים.
מומלץ לבלות עם הילדים בזמן שהם גולשים ברשת. חשוב לשוחח איתם ולשמוע מהם באיזה אתרים הם אוהבים לבקר, מה הם אוהבים לעשות באינטרנט וכן הלאה. מחקר ישראלי חדש שנערך לאחרונה על ידי פרופ’ גוסטבו מש וד”ר חגית ששון מצא כי מעקב הורים אחר פעילות ילדיהם דווקא מגביר את הסיכון לפגיעת רשת בילדים ב-25%, לעומת ילדים שהוריהם העדיפו לדבר איתם ולסמוך עליהם, ופחות עקבו ובדקו מה הם עושים על בסיס קבוע.
חשוב שהורים ישימו לב לאמצעי התקשורת שבהם ילדיהם עושים שימוש, חדרי צ’אטים, רשתות חברתיות, הודעות מיידיות, דואר אלקטרוני וכן הלאה. אלה הן הזירות שבהן ילדים הופכים להיות טרף קל לעברייני מין. שוב, לא מומלץ לבלוש אחרי הילדים, במקום זאת מומלץ כי הורים יבקשו מהילדים לשתף אותם עם מי הם בקשר, תוכן הקשר והדרך ליצירת הקשר.
הורים ואנשי חינוך צריכים להכיר דרכים טכנולוגיות לפיקוח על גלישה באינטרנט. השוק מציע כיום מגוון רב של תוכנות מיוחדות לפיקוח על הגלישה, המסננות אתרים ומסרים מסוכנים וחוסמות את הגישה אליהם. את רובן ניתן כיום לקבל מספק שירות האינטרנט.
חשוב להדריך את הילדים לעולם לא לספק באינטרנט מידע מזהה אודותם, כמו שם, טלפון או כתובת. יש להנחות את הילדים לעולם לא להיות מעורבים בפגישות פנים אל פנים עם מישהו שהכירו באינטרנט, בוודאי לא לפני שקיבלו אישור מכם.
חשוב להנחות את הילדים לעולם לא להעלות תמונות חושפניות או מביכות שלהם או של מישהו אחר לרשת, וכל שכן לא לשלוח תמונות באינטרנט למישהו שאינו מוכר להם אישית. יש להסביר לילדים שזה נשאר שם לתמיד.
הורים, אנשי מקצוע ואחרים שמבקשים להתמודד עם נושא מורכב זה עשויים להיתקל בשאלות ודילמות. להלן מספר טלפונים של ארגונים אליהם תוכלו לפנות על מנת לקבל עזרה בנושא:
אל”י – האגודה להגנת הילד, קו מצוקה 6935*
אל”י – האגודה להגנת הילד (קו מצוקה להודעות טקסט בלבד) 054-2949596
צילום : ידיעות אחרונות7 ימים • 07.12.2017ברוכים הבאים לפדופילנדהנתונים קשים: בישראל 2017, 94 אחוז מהילדים שמתלוננים במשטרה על פגיעה מינית יסיימו את התהליך בלי שיוגש כתב אישום. והסיבות רבות: מחדלי חקירה חוזרים ונשנים של המשטרה, יחידת פיקוח שמסוגלת לעקוב רק אחרי פדופילים אחדים כל יום ומוקד טלפוני משטרתי שהוקם כבר בחודש מאי, אבל אם תחייגו 105, תשמעו רק צליל תפוס. וגם כשהם נלכדים, לא תמיד זה עוזר: כך קורה למשל שפדופיל אשר נאשם בהטרדת 18 ילדים מסתובב חופשי. ופדופיל אחר, שהורשע בהטרדת ארבע ילדות, נשלח רק לשנת מאסר אחת. תחקיר “ידיעות אחרונות” חושף: כך הפכה ישראל לגן עדן לפדופילים. הסיפור המלא
“זה קרה לפני שנתיים וחצי”, נזכרת מרגלית (שם בדוי), אמא ממרכז הארץ. “התקשרו אליי מהמשטרה וזימנו אותי לתשאול. מאוד נבהלתי והגעתי מהר, ובתחנה סיפרו לי שהבן שלי התכתב עם ילדה באינסטגרם. אמרתי, ‘אוקיי, נו, מה הבעיה?’ הם אמרו שהיא כתבה לבן שלי, ‘אני אצלם את עצמי ואתה תשלח אליי תמונות שלך’, היא אמרה לו שהיא כאילו צילמה את עצמה וביקשה שהוא ישלח תמונות של איבר המין שלו ואחר כך היא תשלח את שלה. הבן שלי שלח אליה תמונות חשופות שלו ומאותו רגע הכל השתנה. הילדה התחילה לסחוט אותו. היא אמרה לו: ‘אם לא תשלח אליי עוד תמונות, אני אשלח את התמונה שלך בתחתונים לכולם’. היא הראתה לו שהיא מכירה את החברים שלו. הבן שלי התחנן בפניה שלא תשלח, אז היא אמרה לו, ‘אם אתה רוצה שאני לא אשלח, בוא ניפגש’. למזלי הוא לא הלך למפגש והפרשה הזו בדיוק נחשפה על ידי המשטרה”.
עצרו את הילדה?
“זהו, שזו בכלל לא הייתה ילדה, אלא פדופיל שסחט במקביל לבן שלי עוד הרבה ילדים, גם חלק מהחברים של הבן שלי. במקרים מסוימים הוא העביר ביניהם תמונות אחד של השני, כדי להראות שלאיומים שלו יש בסיס”.
איך הרגשת כשהבנת שפדופיל הטריד את הבן שלך?
“זה היה אחד הרגעים הכי מפחידים שלי בחיים. לחץ מטורף. חוסר אונים. במשך כל השנים כל הזמן פחדתי על הבנות שלי, כל הזמן התרעתי בפניהן שייזהרו אם מישהו מנסה להתקרב אליהם, אף פעם לא חשבתי שזה יגיע לבן”.
מה עשית ברגע שגילית מהמשטרה מה שקרה?
“דיברתי איתו, הרגעתי אותו, הלכנו למרכז הגנה, שזה מקום שבו לוקחים עדות מהילד. הם היו נפלאים, מומחים בטיפול בילדים”.
מה עלה בגורלו של מי שהטריד לכאורה?
“הגישו נגדו כתב אישום, אבל לפני שמונה חודשים הוא שוב יצר קשר עם הבן שלי. הבן שלי מיד זיהה מי זה, יצא אל היועצת של בית הספר וסיפר לה שזה אותו בחור. במקביל הוא אמר לאותו בחור, ‘תקשיב, אם אתה עוד פעם תדבר איתי, אני וחברים שלי נמצא אותך ונראה לך מה זה’. ביקשו ממני לגשת שוב למשטרה, כאילו להתלונן פעם שנייה. אבל הבן שלי לא רצה ללכת להתלונן במשטרה. הוא אמר לי, ‘אמא, מה זה ייתן לנו? ישחררו אותו עוד כמה חודשים והוא שוב יחזור להטריד. אני לא מפחד ממנו’”.
אותו הנאשם, שהואשם שפגע בבנה של מרגלית, הואשם כי פגע בעוד לא פחות מ־18 ילדים, איים עליהם וביקש תמונות עירום שלהם. הוא הואשם ב־24 סעיפי אישום שונים. מכתב האישום עולה כי למרות ששיטותיו לא היו מתוחכמות במיוחד והוא פעל בין היתר באינסטגרם ובפייסבוק, המשטרה לא הצליחה לעלות עליו, ועל פי החשדות הוא ביצע את המעשים תקופה ארוכה מאוד – כשנה וחצי. היום, יותר משנתיים לאחר שהוגש כתב האישום, שבהן כבר הספיק להשתחרר למעצר בית, ועל פי חשדות חדשים להטריד שוב ילדים, טרם נגזר דינו. שמו אגב נאסר בפרסום.
מנגד, הפדופיל ג’רי פנטון, ששלח תמונות עירום לקטינים ואיים עליהם, נשפט ל־40 שנות מאסר אחרי משפט שנמשך ארבעה ימים בלבד. זה לא קרה בישראל, אלא בארצות־הברית. ובעוד העבריין שפגע בבנה של מרגלית חזר היום לכאורה להתנכל לילדים (ואף נפתחה נגדו חקירה נוספת במשטרה), פנטון, לאחר שיסיים לרצות את עונשו בגיל 77, יצטרך להיות בפיקוח 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הוא לעולם לא יוכל ליצור קשר עם ילדים ובכל מקום שבו יחפוץ לגור, הוא יצטרך להודיע מבעוד מועד לדיירי האזור, שיוכלו להביע את התנגדותם.
תחקיר “ידיעות אחרונות” חושף: כל המערכות שאמורות להתמודד עם אכיפת תופעת הפדופילים בישראל כושלות במילוי תפקידן. בתחום החקיקה, ישראל מפגרת משמעותית. חיזור של פדופיל אחרי ילד, לדוגמה, לא נחשב לעבירה. בנוסף לכך, חלק ניכר מעבירות המין הפדופיליות נחשבות לעבירות קלות בחוק העונשין הישראלי, והעונשים שנותנים בתי המשפט לא רציניים מספיק בלא מעט מקרים. במקביל, המשטרה מנהלת לעיתים חלק מהחקירות בתחום זה באופן מעורר תמיהה, וגם יוזמת השר לביטחון פנים, להקים מערך כולל שיילחם בתופעה, תקועה למרות שכבר הוצאו עליה עשרות מיליוני שקלים. בתחום שיקום הפדופילים גילינו כי קיימת דווקא תשתית נפלאה של משרד הרווחה, אלא שבישראל 2017 נותנים לפדופילים את זכות הבחירה אם להגיע לשיקום. ורובם, הפלא ופלא, בוחרים שלא להגיע.
1. הפיתוי: מלחמה יומיומית
“מדובר במכת מדינה ואנחנו לא מטפלים בה כראוי”, אומרת ד”ר לימור עציוני, דיקנית המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ומומחית לתופעת הפדופיליה. “אני מלווה ילדים נפגעים, הלב נשבר. מאות ילדים נפגעים מהתופעה הזו ובסופו של יום זה יפגע בנו כחברה בעתיד. בדיוק כמו שהיום צפות עבירות מלפני 20 שנה וכולם שואלים למה דווקא עכשיו זה יוצא. הסיבה היא שלוקח זמן לעבד את הפגיעה ולהוציא אותה החוצה. ילד שבגיל חמש נפגע לא תמיד ירוץ לספר להורים, וזה יכול לצוץ פתאום בגיל 25. אנחנו חייבים כחברה להבין שבדיוק כמו אתגרי הביטחון, גם כאן מדובר במשימה לאומית”.
נתחיל מהמספרים – על פי רוב המחקרים היום, לא פחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה הם בעלי נטיות פדופיליות. בישראל יש על פי הערכות גורמי המקצוע כ־70 אלף פדופילים. ד”ר אילן רבינוביץ’ מסביר את המספרים הגדולים: “רובם המכריע של הפדופילים הם גברים. יש מעט מאוד נשים, אבל זה לגמרי בשוליים. האחוז מהאוכלוסייה שהמחקר מדבר עליו מחולק לשניים: כאלה שסובלים מפדופיליה פרקטית, כלומר כאלו שניהלו קשרים עם ילדים מתחת או בתחילת גיל ההתבגרות, לבין אלו שסובלים מפדופיליה לטנטית. הם אומרים: זה מה שמושך אותי, אבל בגלל הפחד ומפני שאני יודע לאן זה יכול להוביל, אני שם לעצמי חומה ומסתפק בפורנוגרפיה של ילדים או באוננות ופנטזיות בתחום הזה, או שאני מקיים יחסי מין רגילים בזמן שאני מפנטז על ילדים”.
מה גורם לפדופיל לעבור מהשלב הלטנטי לשלב הפרקטי?
“הבעיה בפדופיליה היא שלעיתים ההפרעה משתלטת על האדם ולא הוא עליה, ואז יש כאן שילוב של חוסר שליטה בדחפים ואובססיה סביב ילדים. הפדופילים שבהם אני נתקל מספרים שזה הדבר ששולט בהם, פעמים רבות הם ילכו לעבוד בחברת ילדים. זה כבר משהו מעבר לנושא המיני. יש להם משהו באוריינטציה התרבותית שלהם שהם נמשכים אליו כמו פרפר לאש והם יעדיפו חברת ילדים בצורה מובהקת. הבעיה העיקרית, שהם בעצמם מעידים עליה ואנחנו רואים את זה גם במחקר, היא שברגע שהם חוצים את הקו האדום, אין יותר דרך חזרה”.
כלומר, פדופיל שהעז לבוא במגע מיני עם ילד יחצה שוב את הקו?
“בהחלט. זו לא שאלה אם הם יחצו אותו פעם נוספת, אלא רק מתי. כי המשיכה הזו יותר חזקה מהם והם יזהו בכל מקום את הילד הפוטנציאלי ויטוו רשת שלמה של קורי עכביש כדי ללכוד אותו. הם לא חייבים ישר להתקרב אליו. הם מראש יסמנו ילדים צעירים. הם יפתו את הילד לבוא אליהם, ייתנו לו טובות הנאה, לאו דווקא מתנות, אלא תשומת לב. ואז יש תהליך שהם מספרים שהם ממש מתאהבים באותם ילדים, כולל פנטזיות מיניות”.
ראובן (שם בדוי) הוא פדופיל שנמצא היום בסיומו של טיפול בן ארבע שנים אשר כולל גם טיפול אינטנסיבי קבוצתי לעברייני מין שניתן במשרד הרווחה. במקביל הוא מקבל תרופה להרגעת הדחף המיני (זריקה חודשית אשר מכונה לעיתים “סירוס כימי”).
ראובן הסכים להיפגש עימנו ושיתף אותנו במה שעובר אצלו בראש: “אתה מוצף מינית, כל הזמן יש לך דמיונות, משיכה. הרבה פעמים שיחזרתי בראש את הסצנות שפגעתי בילדים. זה עשה אותי מאושר. מבחינתי, הזריקה הייתה קו פרשת מים. אם לפני כן הייתי מסתכל מבעד לחלון, רואה ילד ונמשך אליו, אז עם הטיפול הבנתי שאסור לי להתקרב לחלון מלכתחילה. הזריקה נותנת לך זמן למחשבה, היא מורידה את הדחף המיני, שזה דחף כמו כל דחף אחר. היום, בזכות הזריקה אני לא נמצא במחשבות אינסופיות. זה לא אומר שהמחשבות אינן, זה לא אומר שבלתי אפשרי שאני אפגע. כל בוקר אני אומר לעצמי שאני חייב להיות ערני, זאת מלחמה יומיומית”.
אם צצה בראשך מחשבה על ילד, מה אתה עושה?
“יש לי כמה דרכים. אני מעביר את עצמי למשהו אחר. אם אני רואה שאני לא מעביר את עצמי, אז אני הולך, מדבר עם מישהו. ואם אין עם מי לדבר, אני מרחיק את עצמי. אני עושה כל מיני פעולות כדי להזכיר לעצמי: הייתי במאסר, אני רוצה לחזור למאסר? אני רוצה חיים טובים או שאני רוצה להמשיך עם החיים שחייתי בעבר?”
2. חקירות: בלי אישומים
ליחידה לחקירות ילדים במשרד הרווחה מגיעות בכל שנה יותר ויותר תלונות על עבירות מין בילדים. אם בשנת 2013 התלוננו 2,460 ילדים, בשנת 2016 כבר צמח המספר ל־2,902 – עלייה של 18 אחוז בתוך שלוש שנים. במסגרת היחידה פועלים ברחבי הארץ מרכזי הגנה, שאליהם מגיעים ילדים עם הוריהם כדי להגיש תלונה. ביקרנו באחד ממרכזי ההגנה האלו ומצאנו מתקן נפלא, שמאפשר לילדים להגיש את התלונה בתנאים הכי נוחים שאפשר. דניאלה מטי, מנהלת אחד ממרכזי ההגנה, מספרת: “האיש הראשון שהם פוגשים זאת עובדת סוציאלית. היא נפגשת עם ההורים וקצת שומעת איך הם הגיעו לכאן: אם הילד מבוהל, אם הילד בחרדה, אם הילד רצה לבוא, איך הייתה התגובה שלו. היא מקבלת את כל המצב הרגשי של הילד”.
חוה לוי, עובדת סוציאלית ראשית לחוק הנוער, מספרת: “אנחנו יודעים שהפרמטר המרכזי בשיקום של ילדים הוא התגובה של הסביבה בזמן החשיפה של המקרה. ברגע שהתגובה של הסביבה תהיה יותר מכילה, תומכת ומאמינה ותלווה את הילד בצורה נכונה ומקצועית – הסיכוי לשיקום יהיה גבוה יותר. לכן ברגע שאנחנו כאן מתיישבים מול משפחה ומול ילד, הדבר הראשון שאנחנו מבהירים לו זה: אנחנו איתך, אנחנו תומכים בך”.
אלא שמבדיקה שערכנו עולה, כי העבודה הנפלאה של חוקרי הילדים ומרכזי ההגנה יורדת לא פעם לטמיון. למעשה, רק שישה אחוזים מהילדים שמגיעים לתת עדות במשטרה, ולא במרכזי ההגנה, יגיעו למצב שבו יוגש כתב אישום נגד החשוד שפגע בהם. כלומר, 94 אחוז מהילדים שמתלוננים במשטרה מסיימים את התהליך בלי שיוגש כתב אישום.
עו”ד נוגה ויזל, המייצגת מדי פעם פדופילים, מנצלת את המצב לטובת לקוחותיה: “לא פעם אני נתקלת בחוקרים לא בקיאים מספיק. יש שוטרים לא מנוסים שפשוט לא יודעים לשאול את השאלות הנכונות או לעשות את פעולות החקירה הנכונות. אם למשל מישהו תופס ילדה, צריך לשאול אותה בדיוק ולא בערך את כל השאלות, גם אם הן קשות, והם לא יודעים לשאול את השאלות האלה. זאת הבעיה. ואז בית המשפט מקשיב להקלטות של החקירות, וגם אם הוא היה משוכנע שהאדם אשם, לא פעם הוא יוצא זכאי מחמת הספק או עם עונש מופחת”.
כך, לדוגמה, בחודש ינואר 2016 הקל בית המשפט העליון את עונשו של זלמן כהן מתשע שנות מאסר לשש וחצי, בגלל חקירה שלא נעשתה כהלכה, ואף הוגדרה “מחדל חקירתי”.
במקרה אחר הוגש כתב אישום נגד חיים עטר, בגין תשעה מקרי אונס של ילדים. אלא שהמשטרה מחקה בטעות את הדיסק הקשיח של עטר, שיצר קשר עם קורבנותיו באינטרנט. לבסוף נחתמה עסקת טיעון שבמסגרתה תוקן כתב האישום ועטר הורשע רק בשלושה סעיפים של מעשי סדום ונידון לחמש שנות מאסר.
במקרה אחר התלוננה אישה במשטרה שהתחזתה לאם לילדה באינטרנט ופדופיל הציע לה לקנות שעות עם בתה. המשטרה הפעילה סוכן משטרתי שהצליח ליצור קשר עם הפדופיל – ירון שאלתיאל. במשטרה אף הצליחו לארגן מפגש שבמהלכו תמסור לכאורה האם את ילדתה לשאלתיאל בתמורה לתשלום, מפגש שאליו הגיעה שוטרת סמויה. אלא שלבסוף נגזר עונשו של שאלתיאל במסגרת עסקת טיעון לחצי שנת עבודות שירות בלבד. מעיון בתיק עולה כי כבר בעת יצירת הקשר הראשונית עם שאלתיאל, המשטרה שגתה מכיוון שהסוכן המשטרתי, שהתחזה לאמא ברשת, פנה לשאלתיאל, ולא הוא פנה אליו. בנוסף לכך, בפגישה המכרעת, שאליה הגיע שאלתיאל עם השוטרת, נראה שהשוטרת רצתה למכור את “בתה” יותר מאשר שאלתיאל רצה לקנות אותה. שאלתיאל אמר לה: “אני לא יכול, כאילו לא מסוגל”. הוא אף הציע ל”אמא” המתחזה לבטל את העניין: “אם אנחנו יורדים מזה כמה אני מביא לך?”
בתגובה, במקום לבטל את הפגישה ולנסות להפלילו בדרך אחרת, שאלה השוטרת: “מה אתה לחוץ?” בתום הפגישה עצרו השוטרים את שאלתיאל וחשפו את עצמם, אבל הראיות שאספו לא הספיקו להפללה ממשית. בית המשפט כתב: “עולם האינטרנט יצר מציאות חדשה ומצדיק גם בחינה וקביעה של אמצעי ענישה ומניעה שיתאימו להתמודדות המשפטית והחברתית בעבריינות מסוג זה. ראוי כי המחוקק ייתן לכך דעתו”.
במקרה אחר התלונן ילד שהשכן שלו צפה עימו בסרטים כחולים ואנס אותו. אלא שהמשטרה גבתה מהילד עדות על ידי חוקר שבעברו היה לגמרי במקרה קצין המבחן של הנאשם. בית המשפט פסק כי מדובר במחדל, קבע שהחוקר היה בטוח באשמתו של הנאשם, וזיכה את הנאשם. בין השאר, החוקר לא טרח כלל לבדוק את יומנו של הקטין, למרות שהאחרון סיפר עליו, ואפילו מחשבו של החשוד לא נבדק, למרות ששם היה ניתן לראות את שעות הצפייה בסרטים הכחולים ולהתאימן לשעות שהילד טוען שהמעשים קרו בהם.
בתיק אחר נחשד הנאשם שתפס ילד בן 12 וחצי ברחוב, לקח אותו לסמטה ונישק אותו בכוח. אלא שגם כאן, מחדלים חקירתיים גרמו לבית המשפט לזכות את הנאשם. כך התגלה שהמשטרה לא תפסה את צילומי מצלמת האבטחה של הרכבת הקלה בירושלים שהוצבה בסמוך. הסיבה שאותה ציין החוקר בבית המשפט היא כי המשטרה פונה לחברה שמפעילה את הרכבת, “רק אם מדובר במקרים די חריגים… כמו שודים ורצח ודברים גדולים”.
3. המוקד: אין מענה
במשטרה, ייאמר בכל זאת לזכותה, הבינו כבר לפני שנתיים את הצורך הדחוף בחקירה מקצועית של תיקי הפדופיליה. בשנת 2015 החליטו על הקמת מערך מאו”ר (מניעת אלימות ופשיעת רשת). בינואר 2016 הועברה החלטת ממשלה והמערך יצא לדרך. בכל אמצעי התקשורת סיפרו על הקמתו ועל המוקד הטלפוני החדש (105), שיופעל במסגרתו ואליו יוכל כל ילד להתקשר ולספר על הטרדה שעבר באינטרנט. מהמשטרה נמסר לעיתונאים כי “כל ילד שלישי נחשף לאיומים או לאלימות מילולית ברשת. כל ילד חמישי נחשף לפנייה או להודעה בעלת אופי מיני וכל ילד עשירי נחשף להטרדה מינית”.
המערך, כך נקבע בהחלטות הממשלה, יכלול יחידה אופרטיבית שתדע להתמודד עם החקירות הסבוכות, ומטה מקצועי שיכלול לא פחות מ־22 אנשים. ועם המוקד האמור, בסך הכל, ימנה המערך 130 תקנים.
בחודש מאי השנה, בטקס רב־רושם בתיאטרון ירושלים, חנך השר לביטחון פנים גלעד ארדן את מערך מאו”ר וסיפר לנוכחים כי משרדו השקיע בשנה האחרונה לא פחות מ־45 מיליון שקל בהקמתו. במשרד לביטחון פנים חגגו את ההכרזה המרגשת וסיפרו לציבור כי “כבר בחופש הגדול – המערך יפעיל מוקד טלפוני שמספרו 105 הפועל 24/7 לפניות ובקשת עזרה”
אלא שהבטחות לחוד ומעשים לחוד. מי שניסה להתקשר ל־105 בחופש הגדול גילה צליל תפוס. גם היום, שלושה חודשים וחצי אחרי תום החופש, ניסינו שוב ושוב להתקשר למוקד. ללא הועיל. בירור קצר העלה שהמוקד כלל לא עובד.
יצאנו לבדוק מה קרה שם בדרך, שמערך מאו”ר לא מצליח להמריא. העברנו שאילתה מסודרת למשטרת ישראל, שבה ביקשנו לדעת איך מתקדמת הקמת המערך. להפתעתנו, למרות שמדובר בכספי ציבור, במשטרה הביעו התנגדות עזה לשתף אותנו בנתונים וסירבו להעביר אלינו מספר אחד פשוט שביקשנו – כמה אנשים מתוך 130 התקנים שאמורים להיות במערך מאו”ר כבר גויסו?
לבסוף, לאחר התכתבויות רבות עם דוברות המשטרה, שבמסגרתן התמידו בסירובם להעביר את הנתונים, החלטנו למצוא את התשובה בעצמנו.
כשהגיעו לידינו המספרים, הבנו למה במשטרה מסתירים. מהנתונים שנחשפים כאן לראשונה עולה, נכון לחודש יוני השנה, חודש אחרי שהשר הכריז שהמערך יוצא לדרך, שרק 31 מ־130 המשרות בו אוישו. מאז לא נמסרו נתונים חדשים.
למה? מבדיקתנו עולה כי ייתכן שמדובר בחוסר מוטיבציה לשרת במוקד וביחידה האופרטיבית של המערך החדש. המטה אגב, על 22 אנשיו, כבר מאויש ברובו. ממה נובע חוסר המוטיבציה? התשובה פשוטה – כפי שהסביר לנו השבוע בכיר במערך – “באופן כללי, אנשים לא ממש רוצים לשרת בכל מוקד משטרתי. זו עבודה עם שכר נמוך שנחשבת לסיזיפית. במשטרה המוקד באופן כללי נחשב לעונש”.
אז למה למטה הם כן מגיעים?
“מה אתה משווה? במטה יש משכורות יפות שלעיתים מגיעות לעשרות אלפי שקלים”.
ומה לגבי היחידה האופרטיבית?
“עדיין חסרים שם עשרות תקנים. איזה חוקרים אפשר לגייס לשם? נשמע לך הגיוני שחוקרי להב, האריות של המשטרה, יעזבו את העבודה שלהם לטובת מערך שכל היום יקבל טלפונים מילדים והורים על כל מיני סוטים ברשת?”
בינתיים בכל שבוע נשפכים על מערך מאו”ר כמיליון שקל. אבל מתברר שהכסף הזה אינו מופנה כרגע לאפיקים הנכונים. ד”ר עציוני: “אם היו משלמים בכסף הזה משכורות טובות ל־30 גאונים יוצאי 8200, הם היו תופסים פדופילים ברשת”.
4. החוק: טלאי על טלאי
קבלו תסריט מהסוג שאתם לא רוצים לדמיין: פדופיל לוקח את בנכם או בתכם בני ה־12 לאכול גלידה, מבלה איתם כמה שעות ומחזיר אותם הביתה. זו עבירה פלילית או לא? בישראל לא. בארצות־הברית, ועוד איך. זוכרים את ג’רי פנטון שקיבל 40 שנות מאסר? 20 מתוכן היו בגין מה שקרוי “גרומינג”, שלב הידוע בקרב חוקרי פדופיליה כשלב הפיתוי.
שי שוורץ, חוקר ילדים, מסביר: “פדופיל לא ישר מגיע, מפשיט את הילד ופוגע בו. אחרת זה יתגלה בתוך שנייה. הוא רוצה ליצור מערכת אמון בינו לבין הנפגע כדי שאלמנט הסוד יהיה חזק יותר, כך שבעצם יתגבר על הצורך העתידי הזה של ילד לספר על הפגיעה, והמחיר שהוא ישלם יהיה גבוה”.
רונית צור, המפקחת הארצית ביחידה לחקירות ילדים, מוסיפה: “יש לפדופילים דרכים מאוד מתוחכמות. ילדים אכן נפגעו בצורה קשה, כי ברגע שמצליחים לפתות את הילד למשל להצטלם ולהתפשט, אז הילדים כבר שבויים כי הם מפחדים. הוא מאיים עליהם שהוא יפרסם ויספר”.
אז איך זה שכל שלב החיזור, הגרומינג, עדיין לא נחשב לבלתי חוקי בישראל?
“נושא הגרומינג דורש שינוי חקיקה. אנחנו יודעים שבנושא של פדופיליה יש עניין של הסלמה, שיש תהליך היכרות והתקרבות. ואחר כך יש מעשים קלים. ורק אחר כך מגיעים לפגיעות. צריך לראות את הדינמיקה המסוכנת הזאת ולעצור אותה – גם באמצעות חקיקה”.
אלא שגרומינג הוא לא הבעיה היחידה עם החוק בישראל. בכל מה שקשור לעברייני מין נחקקו כמה חוקים ללא הגדרה אחידה, מה שיוצר לא פעם בלבול בבתי המשפט, כפי שמסבירה ד”ר עציוני: “מה שקורה בישראל זה שיש את חוק העונשין, שזה הקובץ הפלילי המרכזי, ואז יש המון חוקים מסביב, כמו חוק הגנת הציבור מפני עברייני מין, והחוק למניעת הטרדה מינית, וחוק החזרת עבריין לזירת עבודה, מדובר בטלאי על טלאי. הגיע הזמן שיד מכוונת אחת תיקח את כל הטלאים האלה, תיצור משהו חדש ותשלים את מה שחסר. זה בדיוק מה שעשו באנגליה בשנת 2003: לקחו את כל החוקים שמדברים על עבירות מין ואיגדו אותם לחוק אחד”.
5. השיקום: במקום ענישה?
אבל גם אם התהליך כולו בוצע כראוי, ומגיעה העת לגזור את דינו של הנאשם, במהלך התחקיר נתקלנו במסכת פסיקות מקלות שבתי המשפט בישראל פוסקים לעברייני מין, בעיקר לכאלה המצהירים על רצונם להשתקם.
אבשלום שנהר יצר קשר עם ילדה באמצעות הפייסבוק והווטסאפ. הוא ביקש ממנה שתשלח תמונות עירום שלה. מאוחר יותר החל עימה שנהר בשיחות וידיאו, שיכנע אותה להיפגש עימו ודרש ממנה לשכב איתו. לאחר שסירבה, איים עליה שאם תמשיך לסרב, יספר על הקשר ביניהם. אחרי האיום הוא הגיע לפורקן. בנוסף אליה הטריד שנהר מינית עוד ארבע בנות. הוא הורשע במעשים אלו שפורטו בכתב האישום, ובבית המשפט המחוזי גזרו את דינו לשנה וחצי מאסר. רק אחרי שהפרקליטות עירערה הוא נידון לשלוש שנים בבית המשפט העליון.
“זה פשוט טירוף”, אמר לנו השבוע בעיניים דומעות אחד מקרובי המשפחה של אחת המתלוננות בתיק. “הבת שלי בכתה לילות כימים בגלל הסוטה המסריח הזה ובסוף נתנו לו רק שלוש שנים. יש מדינות שהיו מוציאות אותו להורג, בארצות־הברית הוא היה מקבל 50 שנה. איזו מדינה אנחנו? איפה הצדק? מי יחזיר לה את השנים האלה? מי יפצה אותנו על מה שאנחנו עוברים?”
מעיון בפסק הדין של בית המשפט העליון עולה כי אחת הסיבות שהחמירו עם שנהר היא דווקא כדי לעזור לו להשתקם במהלך מאסרו. הסיבה: במדינת ישראל, מי שנענש לפחות משנתיים מתקשה להשתקם בכלא מהסיבה הפשוטה שהטיפול הייעודי היחיד ששב”ס מציע לעברייני מין נמשך שנה ושמונה חודשים, וגם הקבלה אליו לוקחת זמן. עו”ד ויזל מתארת את המצב האבסורדי שנוצר: “הלקוחות שלי מתחננים לטיפול ולא נותנים להם. למה אין שום גמישות בטיפול הייעודי בעבירות מין בשב”ס? למה אין תוכנית גם למי שנשפט לשנה?”
לא פעם בוחרים בתי המשפט בעונש מאסר קצר, או שלא להעניש כלל, בגלל הסיכוי של הנאשם להשתקם מחוץ לכותלי בית הסוהר. כך למשל במקרה של עמית כץ שגזר דינו ניתן בדצמבר אשתקד. על פי כתב האישום נתפסו במחשבו של כץ צ’טים שבהם קטינים נחשפו בפניו בעוד הוא מאונן מולם. אלא שבמסגרת עסקת טיעון הוחלט שכץ לא ירצה עונש מאסר כלל (!) בשל רצונו להשתקם.
ד”ר עציוני: “לא רק שלא מתייחסים אצלנו ברצינות לעבירות האלו במישור החוק, לא מתייחסים אליהן ברצינות גם בבתי המשפט. זה מביך. לא ייתכן שאצלנו הענישה היא שלוש־ארבע שנים על התעסקות עם קטינים, כשבארצות־הברית נותנים על אותה עבירה 20 שנה ויותר”.
לאור העובדה שבתי המשפט מקלים עם עבריינים שרוצים שיקום, יצאנו לבדוק את מסגרות השיקום לפדופילים בישראל. ביקרנו במרכז לטיפול בעברייני מין שמיקומו סודי ואף שוחחנו עם כמה פדופילים שעברו שיקום. לתדהמתנו גילינו שלמרות שנבנו מתקנים מפוארים ונשכרו אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, יש בהם מקומות פנויים רבים.
כך, לדוגמה, הוסטל ייעודי שנבנה לעברייני מין מאוכלס היום רק ב־58 אחוז תפוסה, ובמרכזי יום, שנועדו לקלוט המוני פדופילים, עדיין לא מילאו את השורות. למעשה, בכל שנת 2016, רק 230 עברייני מין ניגשו לטיפול מתוקף החוק, כשיותר מאלפיים התאימו לטיפול כזה. הסיבה, כך נדהמנו לגלות: למעט מי שקוצר לו שליש, אין חובה להגיע לטיפול.
שיתפנו את ד”ר רבינוביץ’ בממצאים. “זה מזעזע”, אמר לנו השבוע. “מדובר באחוז קטן מאוד מהפדופילים שהולכים לטיפול בכלא או אחריו ברגע שהם יוצאים לחופשי, בין שאחרי ריצוי מאסר מלא ובין שאחרי ריצוי עונש מופחת, הם הופכים לפצצה מתקתקת, זו תעודת עניות למדינת ישראל. כרגע אין שום חובה מעוגנת בחוק שעל עבריין מין מורשע לטפל בעצמו”.
מה אפשר לעשות?
“חובה להחמיר את העונשים הקבועים בחוק, כולל על עברייני רשת. צריך גם לדאוג לחקיקה שתקבע שעבריין מין יחויב בטיפול. כי אם כלאת עבריין מורשע בפדופיליה ואחרי זה שלחת אותו לחופשי, זה לא ייעלם מעצמו. הם בעצמם אומרים תעזור לי להציל אותי מעצמי”.
עו”ד חי הבר, סנגורם של כמה חשודים בפדופיליה, אומר: “את בעיית האכיפה אפשר לפתור די בקלות. כל מה שצריך זה להיות נוכחים באינטרנט ולאתר את אותם אנשים. כי הם לא עושים את זה בסתר. במקביל, חייבים לעבוד איתם בתחום הטיפולי. בזה שלקחת וכלאת אותם לא פתרת את הבעיה. לצערי אף אחד לא באמת בודק מה קורה לאחר גזר הדין והם לא מחוייבים בטיפול. וביום שהם יוצאים, הם ממשיכים מאותו מקום שנעצרו בו”.
6. הפיקוח: אחד על 12?
לפי חוק ההגנה על הציבור, במקרים רבים בית המשפט מוציא צו פיקוח על עברייני המין. ומי שאמורה לפקח עליהם היא יחידת צור בשב”ס. מספר המפוקחים בשנים האחרונות גדל משמעותית. בשנה שעברה היו 1,049 מפוקחים והשנה המספר צמח כבר ל־1,218. מספר הפדופילים מבין המפוקחים היום הוא 497. הצרה היא שתקציב היחידה (עשרה מיליון שקל ב־2015) נמוך מאוד ומאפשר העסקה של כמה עשרות מפקחים בלבד. על פי גורמים בכירים, היחידה לא מצליחה לעקוב אחר יותר משלושה פדופילים ביום.
“המפקחים שם על סף קריסה”, אומר בכיר לשעבר בשב”ס. “בגלל שהם לא מסוגלים לבצע מעקבים, הם נאלצים לפקח מרחוק על עברייני המין. הם ביקשו ממשרד האוצר לעשות מפתח של מפקחים ביחס למפוקחים, ביקשו שזה יהיה אחד ל־12, שאני אומר לך שזה גם לא מספיק, כי איך מפקח אחד יכול לפקח ביעילות על 12 עבריינים? הרי לא מדובר בעברייני צעצוע, חלק מהם מאוד מתוחכמים. בכל מקרה, גם היוזמה הזו נפלה כי משרד האוצר סירב בתוקף”.
כתוצאה מהמחסור בכוח אדם, פדופילים שהשתחררו מהכלא ועליהם הייתה אמורה היחידה לפקח חזרו לסורם. כך למשל פדופיל שנתפס על ידי ציידי הפדופילים של אבי דוביצקי. הוא הגיע למפגש עם מי שהתחזה לנער בן 14 אחרי שאמר לו בטלפון בשיחה ששודרה בערוץ 2: “השתחררתי מבית הכלא. אני עושה טיפול בשביל לא לחזור לדברים האלה, עוד לא יודע איך לעכל את זה. אבל אתה חמוד מדי ונחמד מדי ובטבעי שלי אני כן רוצה להתנשק איתך וכן רוצה להתחבק איתך”.
כזכור, הטיפול לפדופילים תלוי בהסכמתם. מבדיקה שלנו עולה כי רק 17 אחוז מבין המפוקחים מקבלים טיפול, כלומר 85 פדופילים בלבד. השאר, 412 פדופילים, לא מטופלים. ד”ר עציוני: “כל המערכות, המשפט, האכיפה, המשטרה, הרווחה, כולם יחד צריכים להבין שיש לנו פה מכת מדינה. ואם לא נפעל יחד בצורה מתואמת, נישאר עם אלפי פצצות מתקתקות”.
תגובות
מבתי המשפט נמסר בתגובה: “פסקי הדין של בתי המשפט מדברים בעד עצמם. כל תיק נדון ומוכרע בהתאם לראיות ולנסיבות המיוחדות לו. על הכרעות שיפוטיות קיימת אפשרות להגיש ערעור בהתאם לדין. מבלי להביע עמדה בעניין התיקים שצוינו, אין זה נכון לגזור מסקנות על בסיס עיון בתיקים אקראיים, גם אם במסגרתם יוחסו לנאשמים עבירות דומות”.
ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: “החוק המרכזי שמסדיר את האמצעים להגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין חוזרות על ידי עברייני מין הוא חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, המבוסס על ביצוע הערכות מסוכנות לעברייני מין, ביצוע פיקוח ומעקב אחריהם ומתן שיקום מונע לעברייני מין. לעניין הפללת ‘שלב החיזור’ בתופעת הפדופיליה, לא קיימת עבירה ייעודית שעניינה בתופעת הגרומינג. לפי אמנת מועצת אירופה בדבר ההגנה על ילדים מפני התעללות וניצול מיני, שישראל בוחנת את ההצטרפות אליה, קיים סעיף המפליל הצעה של מבוגר באמצעים טכנולוגיים לפגוש קטין, למטרת ביצוע עבירת מין. עמדת הפרקליטות באשר לעונש הראוי נבחנת בכל מקרה בהתאם למכלול נסיבות האירוע ונסיבותיו האישיות של הנאשם. בסופו של דבר העונש לכל נאשם נגזר על פי שיקול דעתו המקצועי של בית המשפט”.
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: “מערך מאו”ר מוקם בימים אלה בהובלת המשרד לביטחון הפנים, כמערך משולב משטרתי־אזרחי שיכלול יחידות מטה, מוקד לאומי ויחידת משטרה ייעודית. במסגרת המערך ולצורך הגשמת ייעודו וקידום מטרותיו אנו פועלים כדי לאתר ולהכשיר מועמדים המתאימים לתפקיד. איוש המשרות מתקדם על פי התכנון והיעדים שנקבעו ואנו נערכים כנדרש. כל ניסיון להציג לציבור מצג שווא שהמשטרה אינה מאיישת תפקידים אינו נכון”.
1.אמיר זוהר 2.זיו קריסטל שניהם באמצעות ב”כ עו”ד גיא צברי
פסק דין
לאחר קבלת הבהרות והסברים מפורטים, הסמיכוני בעלי הדין לפסוק במחלוקת שנפלה ביניהם על דרך הפשרה וללא נימוקים. זאת בהתאם להוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984, על יסוד כתבי הטענות והטיעונים שנשמעו באולם ועל יסוד הסיכומים בכתב.
שמעתי את הצדדים לפניי, שבתי ובחנתי את כתבי הטענות וצרופותיהם, ולאחר כל אלה החלטתי לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סכום סופי וכולל של 18,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.
ניתן היום, ו’ אדר א’ תשע”ט, 11 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.
לפניי מחלוקת כספית בין התובע – עורך דין במקצועו לבין הנתבעת, בקשר עם הסכם שכר טרחה אשר נחתם בין הצדדים. בקשר עם אותן המחלוקות הגיש עורך הדין תביעה כספית ע”ס 56,160 ₪ בגין כספים שהוא סבור כי יש לשלם לו מכוח הסכם שכר הטרחה , ואילו הלקוחה (הנתבעת) הגישה תביעה שכנגד ע”ס 15,040 ₪ לקבלת כספים ששילמה לעורך הדין, אשר לטענתה אינם מגיעים לו. רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים: רקע עובדתי בתמצית – התובע, עו”ד ארתור שני, הינו עורך דין במקצועו שעוסק בתחום דיני המשפחה. הנתבעת פנתה לתובע בחודש יולי 2018 לצורך קבלת שירותים משפטים לאחר שיחסיה עם בעלה (להלן: “הבעל”) עלו על שרטון, ונוצר צורך בקבלת ליווי משפטי על ידי עורך דין שעוסק בתחום המעמד האישי. בין הצדדים נחתמו שני הסכמי שכר טרחה. ביום 11 ביולי 2018, נחתם בין הצדדים הסכם שכר הטרחה הראשון הנושא את הכותרת: “הסכם ייצוג והתחייבות לתשלום שכר טרחה (יולי 2018)” (להלן: ” ההסכם הראשון”). שכר הטרחה לפי ההסכם הראשון הועמד על הסך של 12,000 בתוספת מע”מ. יוער, כי הטיפול המשפטי שנמסר לטיפולו של התובע (להלן גם: “עורך הדין”), היה בעיקרו בייצוג בהליך יישוב סכסוך (הליך שמתנהל ביחידת הסיוע והוא קודם להליך המשפטי עצמו) או במו”מ בין עורכי הדין/גישור. שכר הטרחה מכוח הסכם זה שולם; בנוסף שולם מכוח ההסכם סך של 1,000 ₪ עבור חשבון הוצאות. ביום 29 באוגוסט 2018 , נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה נוסף, הנושא את הכותרת: “הסכם הרחבת יצוג והתחייבות לתשלום שכ”ט (להלן: “ההסכם השני”). הטיפול המשפטי מכוח הסכם זה הוגדר כדלקמן: “ייצוג בהליכי בפני בית הדין הרבני ו/או בית המשפט לענייני משפחה”. שכר הטרחה הועמד על הסך של 60,000 ₪ בצירוף מע”מ.
תמצית טענות התובע- בהתאם להוראות ההסכם השני, התחייבה הנתבעת לשלם לתובע סכומי כסף שונים. המדובר במקדמה (ששולמה) ובסך נוסף של 56,160 ₪ שהיה צריך להיות משולם, לפי המועדים כדלקמן: ביום 15 באוקטובר 2018, סך של 28,080 ₪. ביום 15 בנובמבר 2018, סך של 14,040 ₪. ביום 15 בדצמבר 2018, סך של 14,040 ₪. לטענת התובע, נקבע בהסכם השני, כי הוראות ההסכם הראשון יוסיפו לחול אף הן ובכלל זה התחייבות הנתבעת לשלם את שכר הטרחה גם במקרה של פשרה. על פי הנטען, הטיפול המשפטי מכוח שני ההסכמים הסתיים בפשרה, ואולם הנתבעת נמנעה מלשלם את שכר הטרחה לו התחייבה במסגרת ההסכם השני.
תמצית טענות הנתבעת- הנתבעת מתארת משבר בחיי הנישואין שהביא אותה לשכור את שירותי התובע, אשר הציע לה לפצל את הייצוג המשפטי לשלבים שונים. בהתאם, חולק הייצוג לשני שלבים. ההסכם הראשון- ייצוג הנתבעת במסגרת ניסיון ליישב את הסכסוך לרבות בהליך גישור; ההסכם השני – ככל שייכשל השלב הראשון ויהיה צורך בנקיטת הליכים משפטיים כנגד הבעל- ייצוג בהליכים שיוגשו בפועל. אלא שלשיטת הנתבעת ההסכם השני מעולם לא התממש ולא יצא לפועל, שכן הסכסוך שבין הנתבעת לבין בעלה הסתיים במסגרת הליך גישור בפני השופט בדימוס יעקב כהן (להלן: “המגשר”), לפני ומבלי שהוגשו כלל תביעות כלשהן ומבלי שהשלב השני יצא לפועל. הנתבעת מדגישה, כי במסגרת ההסכם השני נקבעה התנייה למועד תחילת השירותים המשפטיים – והיא בכפוף למתן הוראה בכתב של הנתבעת על הגשת תביעות. הוראה שכזו בכתב לא ניתנה לטענתה מעולם, וממילא ש תביעה משפטית לא הוגשה. הנתבעת אף טוענת, כי ההסכם השני נחתם ביום 29 באוגוסט 2018, ואילו יומיים לאחר מכן, ביום 31 באוגוסט 2018 חתם הבעל על הסדר ביניים עם הנתבעת בגדרו הוסכם על המשך הידברות ופנייה לגישור ומשכך נמסרה הודעה בכתב לתובע על עצירת כל ההכנות להגשת תביעות – והתובע אישר את הדברים.
תמצית התביעה שכנגד והמענה לה – לאחר שניתנה לנתבעת רשות להתגונן, הוגשה על ידה תביעה שכנגד ע”ס 15,040 ש”ח. במסגרת תביעה זו עתרה הנתבעת לחייב את עורך הדין להשיב לה את הסך של 14,040 ₪ אשר שולם לו בקשר עם ההסכם השני. עוד דרשה הנתבעת לקבל בחזרה סך של 1,000 ₪ ששולם לה בקשר עם ההסכם הראשון כפיקדון הוצאות. עורך הדין מצדו סבור, כי דין התביעה שכנגד להידחות וכי הוא זכאי למלוא הכספים מכוח שני ההסכמים. עורך הדין מציין, כי הסכסוך שבין הנתבעת לבין הבעל הסתיים בפסק דין של בית הדין הרבני שנתן תוקף להסכם הגישור שבין הצדדים, וכי מדובר בהסדר שהינו פרי עמלו.
המסגרת הדיונית: ראשיתו של ההליך בתביעה לסכום קצוב שהוגשה בלשכת ההוצל”פ; לאחר הגשת ההתנגדות הועבר ההליך לבית משפט השלום- רשות להתגונן ניתנה וגם תביעה שכנגד הוגשה. ההליך התברר בסדר דין מהיר. התצהירים אשר צורפו לכתבי הטענות הם התצהירים המחייבים בתיק. בנוסף הוגש תצהיר מטעמו של התובע ביום 24 ביוני 2019. עורך הדין ביקש (ונעתרתי לכך) לזמן למתן עדות את אמה של הנתבעת גב’ ריבי באומן (להלן: “ריבי”) שהייתה מעורבת בניהול המו”מ עמו, וכן את עו”ד איזי (ישראל) הולדשטיין (להלן: “עו”ד הולדשטיין”)- דודה של הנתבעת, שהיה מעורב בניסוח ההסכם מול עורך הדין וכן היה מעורב בהתנהלות מול הבעל וההסדר שהושג עמו. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 5 בינואר 2020. בישיבה העידו התובע, עו”ד הולדשטיין, ריבי אמה של הנתבעת והנתבעת. הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ולאחר ששמעתי את העדויות והסיכומים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין תביעת עורך הדין להידחות במלואה ודין תביעת הנתבעת להידחות בחלקה הארי, למעט ביחס לסך של 1,000 ₪ שאותו על עורך הדין להשיב לה. הערה מקדמית – כתבי הטענות של הצדדים כוללים טענות שאינן ממן העניין; מחד גיסא נטען, כי עורך הדין העדיף הליכים משפטיים על פני ניסיונות הידברות; מאידך גיסא האשים עורך הדין את אמה של הנתבעת בליבוי המחלוקות בין בני הזוג. טענות אלה ועוד, הן טענות אווירה שלא הוכחו; אין בהן רלוונטיות להכרעה בהליך זה, וכל שיש בהן הוא ניסיון להטיל לשווא דופי בצד שכנגד. פסק הדין יתייחס אפוא למחלוקת עצמה. ההשמצות ההדדיות יחסכו מהקורא. ג.1 המסגרת העובדתית אשר התחוורה: ראשיתה של ההתקשרות שבין הצדדים, בהסכם הראשון אשר נחתם ביום 11 ביולי 2018. המדובר בהסכם שעניינו טיפול משפטי בהליך יישוב סכסוך ובגישור, כאמור בפרק “ב”, להסכם הראשון: “ב.1. ייעוץ בקשר עם הליך יישוב סכסוך. ב.2. ייצוג במסגרת מו”מ ליישוב סכסוך ביחידת הסיוע שליד בית המשפט ו/או מו”מ בין עו”ד ו/או גישור; ב.3. הייצוג יכלול ייעוץ ועמידה על זכויות הלקוחה “מאחורי הקלעים” ו/או ייצוג במסגרת יישוב סכסוך במסגרת יחידת הסיוע ו/או מחוץ ליחידת הסיוע; ב.4. הייצוג יסתיים בסיום הטיפול בהסכם סופי ומוחלט בכל הסוגיות (גירושין ו/או חלוקת רכוש ואיזון משאבים) או הסכם חלקי או בהחלטה לפנות להליכים בבימ”ש. בעת הצורך בפנייה להליכים בבית המשפט לסוגיה/ות שלא נסתיימה/ו בהסכם – תחתם הרחבת ייצוג לפי א’ 2 לעיל”. תמורתו של ההסכם הראשון בסך של 12,000 ₪ + מע”מ שולמה. שולם גם סך נוסף של 1,000 ₪ עבור הוצאות עתידיות כפיקדון (להלן: “הפיקדון”). למחרת החתימה על ההסכם הראשון, הוגשה לבית הדין הרבני האזורי בת”א בקשה ליישוב סכסוך. הבקשה הוגשה על ידי הנתבעת ונערכה על ידי התובע. אבהיר לעניין בקשה ליישוב סכסוך , כי מדובר בהליך שתכליתו הידברות בין הצדדים כתנאי להגשת תביעות משפטיות בין הצדדים, והכל בהתאם להוראות החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראות שעה), תשע”ה-2014. מעת שמוגשת בקשה ליישוב סכסוך, מזומנים הצדדים לפגישת מהו”ת ביחידת הסיוע הסמוכה לבית הדין/בית המשפט, ובתקופה שנקבעה בחוק, לא ניתן להגיש תובענה בעניין סכסוך משפחתי לערכאה כלשהי. כפועל יוצא מהבקשה ליישוב סכסוך שהוגשה ע”י הנתבעת לבית הדין הרבני, החלו להתנהל פגישות מהו”ת ביחידת הסיוע שסמוכה לבית הדין הרבני. התקיימו שלוש פגישות: ביום 6 באוגוסט 2018, ביום 14 באוגוסט 2018 וביום 20 באוגוסט 2018. הפגישות התקיימו בין בני הזוג (הנתבעת ובעלה ונציגי יחידת הסיוע). לצד פגישות המהו”ת, החל להתנהל הליך הידברות נוסף בין הנתבעת לבעלה, וזאת באמצעות דודה עו”ד הולדשטיין ואביו של הבעל בגדרו התגבש הסדר ביניים בין הצדדים שמשמעותו הסכמה על העברת המחלוקת לגישור לפני שופט (בדימוס) מתחום דיני המשפחה וקביעת זמני שהייה זמניים (להלן: ” הסדר הביניים”). הליך הידברות זה להשגת הסדר ביניים הואץ לקראת המחצית השנייה של חודש אוגוסט 2018, כאשר גם התובע נוטל חלק בניסוח ההבנות. במקביל לכל אלה- החל בחודש אוגוסט 2018 להתנהל שיח בין התובע לבין אמה של הנתבעת (ריבי), שעניינו הרחבת הסכם הייצוג למקרה שהליך ההידברות ייכשל. בהתאם, שלח התובע לריבי טיוטת הסכם התקשרות עמו לצורך ניהול הליכים משפטיים. טיוטת ההסכם ששלח התובע הועברה לדוד – עו”ד הולדשטיין זה ביצע בו תיקונים שונים, ובכלל זה הוסיף ביום 17 באוגוסט 2018 תיקון מהותי שהתקבל ע”י התובע ובגדרו נקבע ביחס למקדמה שאמורה הייתה להיות משולמת מכוח ההסכם השני, כי זו תשולם: ” עם מתן הוראה בכתב של הלקוחה על הגשת תביעות בכלל העניינים הדרושים (מזונות, זמני שהות, חלוקת רכוש ואיזון משאבים, גירושין וכתובה).” התייחסות להערות עו”ד הולדשטיין, נשלחו ע”י התובע ביום 21 באוגוסט 2018. אלא שלקראת סוף חודש אוגוסט 2018 הסתבר, כי פגישות המהו”ת אינן נושאות פרי, וגם הסדר הביניים שנרקם בסיועם של מתווכים נוספים אינו מתקדם לכדי חתימה. כפועל יוצא, ועל מנת להיערך לבאות, חתמה הנתבעת על ההסכם השני ביום 29 באוגוסט 2018. לטענת הנתבעת, היא עשתה כן בעקבות לחץ כבד שהפעיל עורך הדין עליה, אלא שטענה זו לא הוכחה. הרושם שנוצר הוא, כי נוכח כישלון אפיק ההידברות, הוחלט לעבור לאפיק ההתדיינות המשפטית.
הטיפול המשפטי המוגדר בהסכם השני, מוסדר בסעיף 2.1 לאמור: “ייצוג בהליכים בפני בית הדין הרבני ו/או בית המשפט לענייני משפחה”.
שכר הטרחה נקבע על הסך של 60,000 ₪ + מע”מ והוא הוגדר כ- Fix. קרי, “כולל מבלי תלות בכמות ההליכים ייצוג עד תשעה חודשים מתחילת ייצוג”.
נקבע, כי שכר הטרחה ישולם לשיעורין: “מקדמה (תשלום 1/5 במקום 1/3): בסך 14,040 ₪ (12,000 ₪ + מע”מ) עם מתן הוראה בכתב של הלקוחה על הגשת תביעות בכלל העניינים הדרושים (מזונות, זמני שהות, חלוקת רכוש ואיזון משאבים, גירושין וכתובה); והיתרה בשלושה (3) תשלומים במועדים כדלקמן: 15/10/18 בסך 28,080 ₪ (24,000 ₪ + מע”מ). 15/11/18 בסך 14,040 ₪ (12,000 ₪ + מע”מ). 15/12/18 בסך 14,040 ₪ (12,000 ₪ + מע”מ).”
כאן המקום לציין, כי עובר לחתימה על ההסכם השני, העבירה הנתבעת סך של 10,000 ₪ על חשבון המקדמה, וזאת ביום 27 באוגוסט 2018. בגין האמור הופקה ע”י התובע חשבונית מס קבלה מספר 629 . יומיים לאחר החתימה על ההסכם השני, קרי ביום 31 באוגוסט 2018 הגיעו הנתבעת ובעלה לידי הבנות. הסדר הביניים נחתם ביניהם; הוסכם על עיכוב הליכים ביניהם עד ליום 31 באוקטובר 2018 ועל הפניית המחלוקת לשופט (בדימוס) של בית המשפט לענייני משפחה-המגשר. עוד באותו היום (31 באוגוסט 2018) פנתה הנתבעת לתובע והודיעה לו במסרון (“וואטסאפ”) כדלקמן: “היי ארתור, שמחה להודיע שההסדר הזמני נחתם הבוקר וגם טופס 3. אבקש בשלב זה לעצור כל ההכנות להגשת תביעות. כולל הוצאת החומר לתמלול. אני מבקשת שכבר בתחילת שבוע הבא תדברו עם *** [שם עורך הדין של הבעל- ר.נ.] ותקבעו מגשר. יכול להיות שכדאי שלמגשר נלך *** [שם הבעל- ר.נ.] ואני לבד, בטח בשלב ראשון. 3 מגשרים אפשריים ששמעתי עליהם: יעקב כהן טליה קופלמן חנה רוטשילד מצרפת לווטס אפ המסמכים החתומים. ביום ראשון אגיע למשרד למסור את המקור. תודה רבה ושתהיה שבת שלום”. [ההדגשות אינן במקור] על כך השיב התובע עוד באותו היום: “בסדר גמור. אז תשלחי בבקשה את טופס ה 3 החתום ואת מה שביקשת למייל של המשרד (אפשר לסרוק) ונעביר את הטופס לבית הדין”. אקדים כבר עתה ואציין, כי התובע טוען כיום ביחס להתכתבות זו (ס’ 30 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד, כי: “יחסה המזלזל של התובעת, שהרהיבה עוז להביא לידיעת הנתבע פרט מידע כה מהותי בהודעת מסר קצר, מעיד כשלעצמו על חוסר הנוחות שחשה”. בסעיף 29 לאותו כתב טענות אף נטען שהתובע נדהם לקבל מסרון זה). אינני שותף לטענות הנטענות כיום בהקשר זה על ידי התובע. “בזמן אמת” לא חש התובע ביחס מזלזל כלשהו ובוודאי שלא היה כל מקום לחוש בתדהמה אם טובתה של הלקוחה עמדה לנגד עיני התובע. הוא עודכן בזמן אמת על ההתקדמות בהידברות ועל ההנחייה שניתנה לו שלא להתקדם עם ההליכים המשפטיים. בהמשך ההתכתבות הוא אף הוסיף לאחר מכן וכתב: ” שמח מאוד שהתקדמתם”. יוער (ולכך אתייחס בהמשך), כי ביום 6 בספטמבר 2018 העבירה הנתבעת את יתרת תשלום המקדמה לפי ההסכם השני, בסך של 4,040 ₪ (כזכור סך של 10,000 ₪ הועבר ביום 27 באוגוסט 2018). בחודשים אשר חלפו לאחר מכן התנהל הליך גישור לפני המגשר, השופט (בדימוס) יעקב כהן. הצדדים לא פירטו מה הייתה מידת המעורבות של התובע בהליך, ואולם בישיבת ההוכחות, כי הוא נטל חלק בהליך הגישור וייצג את הנתבעת. הליך הגישור שבין הנתבעת לבין בעלה נשא פרי, וביום 4 בדצמבר 2018 נחתם הסכם גישור, אשר הוגש במהלך חודש דצמבר 2018 לאישור בית הדין הרבני האזורי. בכך למעשה הסתיימה המחלוקת שבין הנתבעת לבין בעלה. ביום 5 בדצמבר 2018, באה לראשונה פנייה מצדו של התובע לאמה של הנתבעת, בזו הלשון: “… בעקרון ישנה יתרה לתשלום בסך 54,160 ₪ כולל מע”מ. המורכב משלושה תשלומים: 15/10/18 בסך 28,080 ₪. 15/11/18 בסך 14,040 ₪. 15/12/18 בסך 14,040 ₪. תביעת הגירושין הכרוכה כבר הוכנה על ידי המשרד ולכן רק תשלמי את הסכום של חודש דצמבר עד 15/12 – ומבחינת התשלומים של אוקטובר נובמבר לא רלוונטיים כרגע. ככל ובעתיד יהיה צורך בכל זאת להעניק ייצוג משפטי בעתיד –תצטרכי רק להשלים את התשלומים של אוקטובר ונובמבר 18. כמו כן בסכום החיוב של 14,040 – כלול ייצוג בדיון “. ויודגש- עד למועד זה, לא באה כל דרישה או פנייה מצד התובע, לתשלום כספים כלשהם מכוח ההסכם השני. הנתבעת סירבה לבקשה להוסיף ולשלם כספים-ומכאן המחלוקת והתביעה שהוגשה.
הכרעה – ג.2 – ההסכם השני לא נכנס לתוקף- די בכך כדי לדחות את התביעה: בסעיף 8 לכתב התביעה טען התובע, כי הנתבעת נמנעה מלשלם את שכר הטרחה שלו התחייבה, במסגרת ההסכם השני. אינני סבור שההסכם השני נכנס לתוקף, ומכאן שהנתבעת אינה חייבת בתשלום שכר הטרחה הנתבע בגינו (בפרקים הבאים אסייג את הדברים ביחס למקדמה ששולמה אשר תשלומה משקף לטעמי הבנות אחרות בין הצדדים ). אפרוש להלן את נימוקיי: ראשית, ההסכם השני נחתם ביום 29 באוגוסט 2018, כאשר בגדרו הסכמה ברורה של הצדדים, כי ההסכם לא ייכנס לתוקף אלא לאחר מתן הוראה בכתב של הנתבעת על הגשת תביעות (” מתן הוראה בכתב של הלקוחה על הגשת תביעות בכלל העניינים הדרושים (מזונות, זמני שהות, חלוקת רכוש ואיזון משאבים, גירושין וכתובה;). היינו, היה ברור לתובע, כי הזכאות לתשלום קמה רק עם מתן הודעה בכתב מצד הנתבעת על הגשת תביעות. ודוק- קיים הגיון רב בהוראה זו שהתווספה להסכם , שכן ההסכם השני מקים חבות בתשלום ללא קשר עם כמות ההליכים ומכאן שהצורך במנגנון “התחל” מוסדר היה מובן.
דא עקא, שהודעה בכתב על הגשת תביעות לא ניתנה על ידי הנתבעת מעולם ואין גם כל טענה של התובע, כי הודעה שכזו ניתנה או התקבלה בידיו.
התובע- עורך דין מקצועי ומיומן, נטל על עצמו התחייבות ברורה ביום 29 באוגוסט 2018 שעה שהחתים לקוחה על הסכם שכר טרחה, מכוחה היה ברור לצדדים, כי הוראת ה-” התחל” תבוא לאחר הודעה בכתב מצד הנתבעת.
חשוב להבהיר ולהדגיש, כי עובר לחתימה על ההסכם ביום 29 באוגוסט 2018, כבר שילמה הנתבעת מקדמה בסך של 10,000 ₪ וכן ביקשה לקבל עותק מכתב התביעה. חרף זאת – הסכים הנתבע, כי “התנעת” ההסכם תהיה בדרך של הודעה נוספת בכתב. הודעה שכזו לא ניתנה ודי בכך כדי לקבוע, כי ההסכם לא נכנס לתוקף.
יוער, כי ביום 6 בספטמבר 2018 שילמה הנתבעת סך נוסף של 4,040 ₪ לצורך השלמת אותה מקדמה מכוח ההסכם השני (סך של 10,000 ₪ שולם עובר לחתימה על ההסכם), ולכך אתייחס בהמשך. יחד עם זאת אבהיר כבר עתה, כי אין בתשלום זה כדי ללמד על מתן הודעה בכתב כאמור שהייתה תנאי שבלעדיו אין.
כמתואר לעיל קבעו הצדדים מסגרת ברורה “להתנעת” ההתקשרות ביניהם –הודעה בכתב. הסכמה חוזית זו לא באה כלאחר יד, אלא התווספה לאחר מו”מ בין הצדדים, ולאחר שעו”ד הולדשטיין עמד על הוספת התנייה. נוכח הדברים – ומעת שהודעה בכתב לא באה לאחר שנחתם ההסכם השני ביום 29 באוגוסט 2018, הרי שהסכם זה לא נכנס לתוקף, והתובע לא זכאי לקבל את הכספים אשר נתבעו על ידו בהליך זה.
כאן המקום לציין, כי עורך הדין, אשר טען, כי ההסכם השני כן נכנס לתוקף, הפנה לסעיף 1.5 להסכם אשר קובע, כי: “מוסכם על הצדדים כי תחילת הרחבת הייצוג עם חתימה על הסכם זה + תשלום מלוא מקדמת שכ”ט”. להבנתו, תנאי הסעיף התמלאו (ההסכם נחתם, וגם סכום המקדמה שולמה), ומכאן שההסכם השני נכנס לתוקף.
הנתבעת מצדה טוענת שלא כך הוא הדבר, ועו”ד הולדשטיין אשר העיד בתיק (זומן ע”י התובע) טען (עמ’ 7, ש’ 15-22) כי מדובר בהוראה כללית ולאחר מכן בא תנאי פרטני והוא קבלת ההסכמה. עוד הפנה עו”ד הולדשטיין לתכתובת דוא”ל מיום 21 באוגוסט 2018 אשר צורפה כנספח “א6” לכתב התשובה שהגישה הנתבעת, שם הבהיר עורך הדין, כי: “כמו כן אני מבהיר: נכון לעכשיו תוך 15 ימים צריכה להיות מוגשת תביעה לבית הדין (כותב את זה בהקשר לתיקון של איזי כי פתיחת ההליך עם מתן הודעה בכתב)”.
במחלוקת זו בין הצדדים סברתי, כי יש להעדיף את עמדתה של הנתבעת. אבהיר להלן את טעמיי:
ביום 17 באוגוסט 2018 מעביר עו”ד הולדשטיין לאחותו ריבי תיקונים לטיוטת ההסכם השני שהעביר עורך הדין לעיונה של ריבי (נספח “א4” לכתב התשובה). המדובר במסמך שבגדרו התווספו תיקונים בכתב יד ע”י עו”ג הולדשטיין.
במסגרת זו, התווסף תיקון (שהתקבל על ידי התובע), ולפיו תשלום יבוצע עם מתן הוראה בכתב של הנתבעת בדבר נקיטת הליך בבית המשפט/בית הדין הרבני. תיקון זה בהסכם השני מלמד על הסכמה מפורשת של הצדדים בדבר קביעת מנגנון “התחל” שמצריך הודעה מקדימה בכתב.
לכאורה, סעיף 1.5 בפרק הכללי להסכם השני יוצר קושי, שכן הוא קובע, כי החתימה והתשלום מלמדים על כניסתו של ההסכם לתוקף, ואולם לא ניתן לקרוא את הסעיף האמור במנותק מהתיקון שערכו הצדדים בסעיף 3.3 להסכם השני- שם התווספה דרישה להודעה בכתב כתנאי לאותה התחלת פעילות. משמעות האמור הינה אם כן, כי התיקון שהתווסף בסעיף 3.3 להסכם השני הוסיף תנאי נוסף להסכם, ובכלל זה גם לסעיף 1.5 ולפיו יש צורך בהודעה מקדימה בכתב כתנאי לכניסת ההסכם לתוקף.
זאת ועוד; קריאה של הסעיפים יחדיו ( 1.5 ו- 3.3) , בצירוף עם חובת תום הלב המוטלת על הצדדים נוכח העובדה שהוסכם על תיקון כאמור מביאה למסקנה, כי אין בהוראות סעיף 1.5 להסכם השני, לאיין את הוראות סעיף 3.3 להסכם השני, והמסקנה היא – כי ההסכם השני לא נכנס לתוקף, מעת שלא ניתנה הודעה בכתב של הנתבעת כמתחייב בו, שכן ההודעה בכתב הפכה להיות תנאי שבלעדיו אין.
גם מעיון במסמך – א.6. אליו הפנתה הנתבעת ניתן אכן ללמוד, כי ביום 21 באוגוסט 2018, עוד בטרם נחתם ההסכם השני, התייחס עורך הדין במפורש לצורך במתן הודעה בכתב כתנאי להגשת כתבי הטענות ללמדך, כי גם הוא היה ער לאותו תנאי מהותי שהתווסף להסכם השני, אשר לא ניתן להתעלם ממנו.
ודוק- ממילא גם שהטיעון של התובע הוא טיעון לוקה בחסר, שכן לצד ההיצמדות לסעיף 1.5 להסכם השני, אין הוא מסוגל לספק הסבר או טיעון מניח את הדעת באשר ל מהותו של התיקון בסעיף 3.3 והדרישה שם ל הוראה בכתב בדבר הגשת התביעות.
על כל אלה אוסיף, כי כל ספק בפרשנותו של הסכם שכר הטרחה, יפעל לרעתו של המנסח- עורך הדין. ר’ לעניין זה ע”א 224/76 חברת נופש ערד בע”מ נ’ הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ”ד לא (1) 449 (1976).
שנית, ניתן לזקוף לחובת התובע השתק, ויתור ומניעות – אשר מאיינים כל טענה בדבר כניסת ההסכם השני לתוקף, ובכל מקרה את דרישתו לקבלת כספים נוספים מעבר למקדמה. שהרי ביום 31 באוגוסט 2018, שעה שקיבל התובע את הודעת הנתבעת המורה לו לעצור את כל ההכנות להגשת תביעות הוא השיב: “בסדר גמור” ו- “שמח מאוד שהתקדמתם”. התובע לא דרש לקבל כספים נוספים מכוח ההסכם השני, וגם כאשר הגיעו המועדים לתשלום הקבועים בהסכם השני (סך של 28,080 ₪ שהיה צריך להיות משולם ביום 15 באוקטובר 2018, וסך של 14,040 ₪ שאמור היה להיות משולם ביום 15 בנובמבר 2018) – לא באה מצד התובע דרישת תשלום כלשהי או טענה אחרת בדבר הפרת ההסכם השני והימנעות מתשלום.
לא רק שטענה כלשהי לא באה מצדו של התובע, אלא שהסתבר שהתובע המשיך לייצג את הנתבעת בהליך הגישור (מכוח ההסכם הראשון). העובדה שהתובע לא טען שהכספים המגיעים לו לא שולמו ולא דרש כספים כלשהם, מלמדת על ויתור, השתק ומניעות.
יתרה מכך – אם אכן “נדהם” התובע לקבל את ההודעה של הנתבעת על הפסקת ההתקשרות ביום 31 באוגוסט 2018, מדוע לא עשה דבר ולא הוציא כל דרישת תשלום לנתבעת?!
על כל אלה, באה פנייתו של התובע מיום 5 בדצמבר 2018. לאחר שהסתיים הליך הגישור. בפנייה זו באה לראשונה דרישת תשלום מצדו של התובע ביחס להסכם השני . דא עקא, שגם כאשר באה דרישת תשלום, דרש התובע לקבל סך נוסף של 14,040 ₪ בלבד על חשבון ההסכם השני והבהיר, כי הוא מוותר למעשה על התשלומים בסך של 42,120 ₪ (שאותם הוא תובע, בין היתר, היום), לאמור:
“….ולכן תשלמי רק את הסכום של חודש דצמבר עד 15/12- ומבחינתי התשלומים של אוקטובר נובמבר לא רלוונטיים כרגע”.
לא מצאתי בטענותיו של התובע הסבר מניח את הדעת להתנהלותו זו וגם בסיכומיו נמנע התובע מלהתייחס לכך , והמסקנה המתבקשת הינה אחת משתיים: או שגם לשיטתו שלו ההסכם השני לא נכנס לתוקף; או שהוא ויתר על יישומו ועל קיום הוראותיו ורק בחודש דצמבר 2018 דרש לקבל סכום נזיח מתוך אותו הסכם.
לא מצאתי גם בטיעוניו של התובע הסבר כלשהו שמניח את הדעת מדוע לא עשה דבר במהלך החודשים אשר חלפו ומדוע בחודש דצמבר 2018 דרש סכום מופחת.
על כל אלה אוסיף את הקושי העולה מכך שמחד גיסא עותר התובע לקבל את מלוא הכספים מכוח ההסכם השני, ומאידך גיסא מתעלם מפנייתו שלו מיום 5 בדצמבר 2018, בגדרה ויתר למעשה על חלקם הארי של הכספים.
ממילא גם שהתובע לא הצליח להראות, כי לאחר שנחתם ההסכם השני, הוא העביר לידי הנתבעת טיוטא של כתב תביעה או כתב טענות אחר, כאשר אין מחלוקת, כי כתב טענות כלשהו לא הוגש לבית הדין/בית המשפט לענייני משפחה.
מסקנת הדברים הינה אם כן אחת – גם התובע גילה דעתו כי ההסכם השני אינו מחייב את הצדדים, וכי אי ן הם נדרשים לפעול על פיו (אשר לכספי המקדמה ששולמו – אתייחס בהמשך).
שלישית, עניינו של ההסכם השני בייצוג בערכאות המשפטיות ובהליכים שאמורים היו להינקט בקשר עם מחלוקת שבין בני הזוג (הנתבעת ובעלה).
דא עקא, שהליך כלשהו מעולם לא ננקט (הליך יישוב הסכסוך ותגובה שהוגשה לבית הדין הרבני חודש לפני החתימה על ההסכם השני ולא תומחרה –לטענת התובע באה כטובה ולא תומחרה – אינם באים בגדר אותם הליכים); תביעה כלשהי לא הוגשה וממילא שעד למועד שבו הודיעה הנתבעת לתובע ביום 31 באוגוסט 2018, “לעצור כל ההכנות להגשת תביעות” לא קיבלה לידה הנתבעת ולו עותק של כתב טענות אחד.
למעשה – גם בחלוף החודשים שחלפו מאז הודעתה של הנתבעת מיום 31 באוגוסט 2018 ועד לחודש דצמבר 2018, שאז דרש התובע לקבל כספים כלשהם, לא הועבר לנתבעת כתב טענות כלשהו לעיונה.
ובמילים אחרות- ההסכם השני מתייחס להגשת הליכים לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני. בענייננו, לא הוגש כל הליך משפטי לבית המשפט לענייני משפחה/בית הדין הרבני- לא תביעה למזונות; לא תביעה לזמני שהות; לא תביעה לחלוקת רכוש; לא תביעה לאיזון משאבים; לא תביעת גירושין. דבר לא הוגש. היינו, ההסכם השני (שעמד בתוקף 48 שעות בלבד ) טרם החל להתבצע וגם בשל כך, אין התובע זכאי לתמורתו.
סיכום ביניים – הסכם שכר הטרחה השני, אשר נוגע לטיפול בהליכים המשפטיים לא נכנס לתוקף. די בכך כדי להביא לדחיית התביעה של עורך הדין.
ג.2 – גם אם היה נכנס ההסכם השני לתוקף, היה מקום להורות על דחיית התביעה של עורך הדין: גם אם הייתה מתקבלת טענת התובע, לפיה ההסכם השני נכנס לתוקף ביום 29 באוגוסט 2018, עדיין אינני סבור, כי הייתה קמה לתובע זכות לקבל את הכספים הנתבעים על ידו, נוכח ההודעה בדבר עצירת הטיפול, אשר התקבלה בידיו ביום 31 באוגוסט 2018- 48 שעות לאחר החתימה על ההסכם השני. הגם שההודעה על הפסקת הטיפול לא הייתה הודעה על סיום ההתקשרות (שכן עורך הדין המשיך לייצג מכוח הוראות ההסכם הראשון), הרי שמדובר היה בהודעה שמורה לו על חדילה מטיפול מכוח ההסכם השני, וניתן לבחון את הדברים בפרספקטיבה של הפסקת הטיפול המשפטי, במערכת היחסים שבין עורך דין לבין לקוח. בפסק הדין בע”א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי דין נ’ דניה סיבוב חברה לבניין בע”מ, פ”ד מז (5) 114 (להלן: “פס”ד בייניש עדיאל”) נקבע, כי בהתקשרות שבין עו”ד ללקוח, המבוססת על יחסי אמון, ככלל, רשאי הלקוח להפסיק את ההתקשרות טרם שזו באה אל סיומה, ובלבד שעורך הדין יקבל שכר טרחה ראוי עבור השירות שנתן עד לאותו השלב, לאמור: “בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו”. בפסיקה מאוחרת יותר, נקבע כי אין לקרוא את שנפסק בעניין ביניש עדיאל, באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין, מהחובה לנהוג בתום לב. ר’ ע”א 8854/06 חיים קורפו, עו”ד נ’ משה סורוצקין (20.3.08) (להלן: ” פס”ד קורפו”), לאמור: “17. דעתנו היא כי אין לקרוא דברים אלו באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב. אמנם, חוזה מסוג זה מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחוייב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד”. על האיזון שבין, ההלכות בעניין בייניש-עדיאל וקורפו, עמד סגן נשיא בית המשפט המחוזי בת”א כב’ השופט שנלר בת”א (ת”א) 9938-12-10 א. בן דור ושות’ נ’ משכנות מוצא בירושלים בע”מ (30.7.2017), לאמור (ס’ 25): “דומה כי הכלל הבסיסי וכפי שנקבע בפרשת ביניש-עדיאל בעינו. דהיינו, שהן הלקוח ובמיוחד עורך הדין אמורים לדעת כי ההתקשרות לא תהא בהכרח “לנצח”, אלא הפוך מכך, ואזי יהא זכאי עורך הדין לגמול בגין אשר ביצע ולא לגמול החוזי הצפוי. עם זאת, במקרים בהם עורך הדין משכנע את בית המשפט כי נפל פגם בהתנהלות הלקוח, ולמעשה חפץ הוא “לנצל” את הכלל האמור, על מנת להתחמק מהתקשרותו עם עורך הדין, אזי אכן לא ניתן יהיה לכוף על הלקוח ייצוגו על ידי עורך הדין, אולם מנגד לא יוכל הלקוח להשתחרר מהתחייבויותיו כלפי עורך הדין ובאופן שהלקוח יעשה את חשבונו הוא, מה עדיף מבחינתו. אולם, על מנת להחיל את החיוב האמור, על עורך הדין לשכנע שאכן התנהלותו של הלקוח חרגה מהמצופה והמקובל ובגדר התנהלות שלא בתום לב.
בלשון אחרת, בפרשת קורפו הוסף לרכיב יכולת ההשתחררות של הלקוח מול עורך הדין, אותה ציפייה של עורך הדין כי הדבר לא ייעשה על מנת שהלקוח יוכל יהיה לחסוך בהוצאותיו בגין ייצוג משפטי, ומשכך אכן יש לבחון כל מקרה לגופו”.
מן הכלל אל הפרט- הודעה על הפסקת הטיפול ניתנה על ידי הנתבעת ביום 31 באוגוסט 2018, קרי יומיים לאחר החתימה על ההסכם השני. ההודעה על הפסקת הטיפול, ניתנה על רקע של חתימת הנתבעת ובעלה על הסדר ביניים והפניית ההליך לגישור (שאותו ליווה גם התובע). המדובר בטעם הוגן וענייני (וודאי שסובייקטיבי – ר’ ת”א (ת”א) 2532/04 מעוז את דיין עו”ד ונוטריון נ’ רשות שדות התעופה בישראל- 28.12.09) לעצירת ההתקשרות – שכן מעת שבני הזוג פונים לאפיק הידברות ברור שאין מקום ואין צורך להפעיל את ההסכם השני ול נקוט בהליכים משפטיים. מכאן, שהדרישה של התובע לקבל למעשה פיצויי קיום – הינה לטעמי בלתי אפשרית והיא אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה הנוהגת, אשר קבעה הוראות נפרדות למערכת היחסים החוזית שבין עורך דין ללקוח. גם פסה”ד שהוגש לבית המשפט בסוף שלב הסיכומים על ידי התובע (ללא טיעון נלווה)- ע”א (ת”א) 1191/00 ברטה רוזנפלד נ’ עו”ד שאול דחבש (ניתן ביום 2 במאי 2001) אינו יכול לטעמי לסייע לתובע, שעה שפסק הדין נסמך על קביעה עובדתית לפיה המערערת שם ביקשה להתחמק מתשלום שכר טרחה, ולא כך הוא הדבר בענייננו; מעבר לכך- בענייננו, מעבר לפעולות הכנה של טיוטת כתב תביעה שלא הושלמה ולא ידוע מה היקפה לא בוצעו פעולות נוספות ; מעבר לכך – הפסיקה המאוחרת אפשרה ניתוק יחסים בין עו”ד ללקוח גם כאשר נחתם הסכם שכ”ט, ובלבד שהלקוח עומד בתנאים שקבעו בפס”ד קורפו הנזכר לעיל. אזכיר בעניין זה מושכלות ראשונים, לפיהן ההסכם בין התובע לבין הנתבעת הוא הסכם לשירות אישי כמובנו בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל”א-1970, שאין לאוכפו. אין המדובר בהתקשרות מסחרית רגילה אלא בהתקשרות המבוססת על יחסי אמון.” לכן במקום בו הפסיק הלקוח, מסיבות ענייניות, את העסקת עורך דינו, לא ניתן יהיה לכפות עליו לשלם לו פיצויי ציפייה, בדמות שכר הטרחה שהיה מגיע לו אם לא הייתה מופסקת ההתקשרות. כשם שלא ניתן לאוכפו להשלים את ההעסקה, כך לא ניתן לאוכפו לשלם את תמורתה, גם אם זו סוכמה קודם לכן בין הצדדים” (ת”א (ת”א) 55183-05-17 עו”ד רמי קוגן נ’ אורי אלטרץ, פורסם ביום 26.9.19; עמ’ 7-8).
ודוק- בפסה”ד בעניין עו”ד קוגן הנזכר לעיל (אשר מעיון במאגרים המשפטיים, ערעור תלוי ועומד עליו בבית המשפט העליון) סבר בית המשפט המחוזי בת”א (כב’ השופט גונטובניק), כי אף התחייבות שלא להפסיק את הטיפול המשפטי מכל סיבה שהיא ולחלופין תשלום מלוא שכר הטרחה במקרה של הפסקת ייצוג, נעדרת תוקף משפטי, שכן היא מתעלמת מהקוגנטיות של הדינים החלים בתחום (ס’ 14 לפסק הדין).
ודוק- בענייננו, התובע לא מצא לנכון אף לעתור לסעד חלופי של שכר טרחה ראוי ביחס לעבודה שבוצעה על ידו בפרק הזמן של 48 שעות שבהם עמד ההסכם לטענתו בתוקף, וממילא שלא הביא כל חוות דעת מטעמו לתמוך בכך. די באמור לדחות את התביעה, גם אם ההסכם השני נכנס לתוקף. התובע לא זכאי לפיצויי הציפייה הנתבעים על ידו.
ג.3. – אשר לתביעה שכנגד שהגישה הנתבעת : אשר לסך של 1,000 ₪ – סכום הפיקדון: המדובר בסכום שנמסר על ידי הנתבעת לעורך הדין, לצורך הוצאות ובקשר לכך, הוציא עורך הדין מסמך – אישור פיקדון, ביום 9 ביולי 2018.
סכום זה שולם בקשר עם ההסכם הראשון, ואולם הסך האמור לא הוחזר לנתבעת ולמעשה אין לעורך הדין הסבר כלשהו בכתב י טענותיו או בסיכומיו מדוע הסך האמור לא הושב, זאת שעה שלא נטען כלל שהתובע הוציא הוצאה כלשהי המזכה אותו התשלום הסך האמור.
בפרוטוקול הדיון מיום 10 באוקטובר 2019 (עמ’ 4, ש’ 18) הפנה לראשונה ב”כ התובע לסעיף ד.3 להסכם הראשון שקובע, כי: “מוסכם על הצדדים כי, לעוה”ד זכות קיזוז מלאה מהכספים שיתקבלו עבור הלקוחה ו/או מהפיקדון עבור הוצאות ו/או שכר טרחה”.
משמע – הסכם שכר הטרחה הראשון קבע, כי ניתן יהיה לקזז כספים מהפקדון לטובת שכר טרחה שלא שולם.
בשים לב לכך, כי דין התביעה שהגיש התובע להידחות ולא נמצא כל חיוב לתשלום שעל הנתבעת להוסיף ולשלם ולא הוצגה כל הוצאה שעל הנתבעת לשאת בה ולא הוצג כל חוב בגין הוצאות שלא שולם , הרי שעל התובע להשיב את הסך האמור.
לפיכך אני מורה, כי עורך הדין ישיב לנתבעת את הסך של 1,000 ₪.
אשר לסך של 14,040 ₪ אשר שולם על חשבון ההסכם השני: מבלי לגרוע מן העובדה, כי ההסכם השני לא נכנס לתוקף סבורני, כי ביחס למקדמה ששילמה הנתבעת לעורך הדין, בסך של 14,040 ₪ חלו הסכמות אחרות בין הצדדים, אשר מכוחן לא מוטלת חובה על עורך הדין להשיב את הכספים. אפרט להלן את נימוקיי:
אזכיר, כי הסך של 14,040 ₪ שנזכר כסכום המקדמה מכוח ההסכם השני שולם בשני תשלומים: סך של 10,000 ₪ שולם ביום 27 באוגוסט 2018 טרם שנחתם ההסכם השני, וסך של 4,040 ₪ שולם ביום 6 בספטמבר 2018, לאחר החתימה על ההסכם השני.
מעיון בת/2 – חלופת מסרונים בין עורך הדין לבין הנתבע ת, מיום 27 באוגוסט 2018 עולה, כי הסך של 10,000 ₪ שולם קודם לחתימת ההסכם על רקע שיח בין הצדדים, בגדרו היה ברור לצדדים, כי עורך הדין מתחיל בהכנת כתב התביעה וכי בהקשר זה מועברים אליו הכספים “על החשבון”, לאמור:
הנתבעת: “בוקר טוב, מאחר והסניף שלי היה סגור אתמול התבצעה הבוקר העברה ע”ס 10,000 ₪ ע”ח שכ”ט היתרה תועבר בימים הקרובים. תוכל בבקשה לשלוח לי את כתב התביעה שאני אעבור עליו לפני שאנחנו מדברים?” התובע: בטח”.
הגם שעורך הדין לא היה מסוגל להצביע על כך שהעביר בפועל לנתבעת טיוטת כתב תביעה, לא בחודש אוגוסט 2018 ולא במועד אחר שוכנעתי, כי התשלום ששולם על ידי הנתבעת קודם לחתימת ההסכם השני ואף מייד לאחריו, היה כחלק מהסכמה בין הצדדים, כי סכום זה ישולם לתובע ללא קשר לחתימה על ההסכם, וכפועל יוצא מן ההערכות שהחלה להיות מבוצעת על ידו בפועל להכנת כתב התביעה, עוד קודם לחתימה על ההסכם.
מספר ימים לאחר שהועבר הסך של 10,000 ₪ נחתם ההסכם השני. אלא שבהסכם השני אין שום התייחסות לכך ששולמו כספים על החשבון, ואין גם כל התייחסות לשאלה מה יעלה בגורלם של הכספים, ככל שהנתבעת לא תמסור הודעה בכתב כמתחייב מההסכם על רצונה “להתניע” את התהליך.
את שתיקתם זו של הצדדים, כמו גם את התנהלותה של הנתבעת אשר השלימה לאחר חתימת ההסכם העברת סך נוסף של 4,040 ₪ לתובע (על הסך של 10,000 ₪) יש לפרש כהסכמה חוזית נפרדת (או נוספת) של הצדדים, לפיה הסך האמור ישולם ללא קשר לכניסתו לתוקף של ההסכם וללא קשר למתן הודעה מקדימה בכתב , וכי סך זה לא יושב נוכח פעולות ההכנה שביצע עורך הדין . המדובר בתשלום ששיקף הסכמה של הצדדים “כשווה ערך” לעבודות ההכנה שמבוצעות עוד קודם לחתימה על ההסכם השני וללא קשר אליו.
ודוק – ככל שתהפוך בגרסתה של הנתבעת, לא תמצא הסבר מניח את הדעת, מדוע הועבר על ידה ביום 6 בספטמבר 2018 תשלום כספי נוסף, אם ביום 31 באוגוסט 2018 הורתה על עצירת כל ההערכות להגשת תביעות. התנהלות זו מלמדת לטעמי על אומד דעתם של הצדדים בדבר ביצוע תשלום לתובע בגין עבודות ההכנה שביצע, זאת לצד המערכת החוזית התקפה שבין הצדדים ועל הסכמות נפרדות ביחס לסך האמור אשר שולם לתובע.
היינו, גם אם ההסכם השני לא נכנס בסופו של יום לתוקף, הרי שביחס לסך של 14,040 ₪ שהוא למעשה סכום המקדמה מכוח אותו הסכם, חלו בין הצדדים הבנות נוספות ונפרדות; הסכום שולם ללא קשר לחתימה על ההסכם השני (חלקו לפני החתימה וחלקו לאחר שהיה ברור, כי הנתבעת לא רוצה לקדמו) ואומד דעתם של הצדדים היה כאמור, כי סכום זה שמשולם עבור הכנה שביצע התובע לא יושב.
מבלי לגרוע מן האמור לעיל, וגם אם הייתה מתקבלת גישה לפיה ההסכם השני כן נכנס לתוקף, הרי שניתן לראות את הסך של 14,040 ₪, כשכר טרחה שמשקף את הסכמות הצדדים ביחס לעבודה שבוצעה בפועל על ידי התובע עד לעצירת ההתקשרות בסוף חודש אוגוסט 2018.
מובן שגם התנהלותה של הנתבעת, אשר לא מצאה לנכון לדרוש “בזמן אמת” את הסכום האמור לאחר שהודיעה לתובע שלא לבצע עבודות מכוח ההסכם השני מלמדת אף היא על הסכמת הצדדים, לפיה הסך משקף את העבודה שבוצעה בפועל על יד י התובע. התנהלותה זו של הנתבעת עולה גם כדי השתק ומניעות.
לעניין זה, קרי-יכולתו של בית המשפט לבצע אומדנא במקרה של טיפול משפטי קצר, אפנה גם לת.א. (ת”א) 20530-09-09 עטרה זיסמן נ’ טיטנוביץ משה (30.12.12), שם קבעה כב’ השופטת חנה פלינר, כהאי לישנא:
“35. מכל הטעמים אשר פירטתי לעיל, בנסיבות הספציפיות של המקרה, לנוכח תקופת הטיפול הקצרה, במהלכה הטיפול המשפט רק החל; לאחר שנוכחתי לדעת שתובעת פעלה בתום לב ולא היו כל מניעים זרים, פסולים או נסתרים בביטול ההתקשרות, סבורני כי יש להורות על השבת סכומים לידיה, באופן שבידי הנתבע יוותר אותו שכר ראוי, כפי שנקבע בהלכת בייניש עדיאל.
36. כאן מתעוררת השאלה האם יש מקום לפסוק שכר ראוי שכזה, מקום בו מי מהצדדים לא הוכיח את גובהו בפניי בית המשפט. סבורני כי במקרה הנדון יש להשיב על כך בחיוב, מכמה טעמים. ראשית, על פי הלכת בייניש עדיאל הנטל להוכיח את גובהו של השכר הראוי הינו על עורך הדין ולא על הלקוח. ערה אני לכך שבאותו מקרה עורך הדין היה התובע ולא היה בנמצא הסכם שכר טרחה, לפיכך אמשיך ואצדיק את טעמיי. במקרה הנדון שוכנעתי כי אכן הטיפול היה קצר ביותר וניתן להעריכו בכ 10-20 שעות עבודה. הערכה שכזו אינה דורשת מומחיות מיוחדת ויכולה להיעשות על ידי בית משפט. אמנם, בפס”ד רוזן נמנעתי מבצע הערכה שכזו, אולם שם דובר בעניינים מקצועיים (ארנונה) ועבודה רבה יותר; והערעור שהוגש על פסק הדין הסתיים בהסכם פשרה במסגרתו שולמו לתובעים סכומים כלשהם (שיתכן ומשקפים את אותו שכר ראוי). לפיכך, הנני מעריכה את העבודה שבוצעה בסך של 10,000 ₪. בקביעה זו הנחתי לטובת הנתבע שהשקיע הוא וצוות משרדו 20 שעות עבודה, בעלות של 500 ₪ לשעה. על סכום זה יש להוסיף את סכום המע”מ כפי שהיה נהוג באותה עת”.
מקובלת עליי מסקנתה של כב’ השופטת פלינר, כי ישנם מקרים לא מורכבים – כדוגמת המקרה דנן שבו יכול בית המשפט להעריך את משך שעות העבודה שבוצעו עד לקטיעת מערכת היחסים שבין הצדדים, ללא חוות דעת מקצועית וזה בשים לב לנסיבות המקרה דכאן בגדרו נגדעה ההתקשרות עוד לפני שהועבר לעיון הנתבעת טיוטת כתב תביעה ומשעה שהצדדים ראו בסכום האמור כסכום שמשקף את אותן עבודות הכנה. ג.4 נושאים נוספים שיש להידרש אליהם: בישיבת ההוכחות אשר התקיימה, עלו מצד עורך הדין טענות לפיהן הליך הגישור שבו ייצג את הנתבעת הוא חלק מן ההסכם השני. ודוק- לאחר הפגישות ביחידת הסיוע, הסכימו הצדדים בסוף חודש אוגוסט 2018 להתחיל בהליך גישור לפני השופט (בדימוס) יעקב כהן. הליך הגישור הסתיים בהצלחה בהסדר בחודש דצמבר 2018.
דין טענות אלה של עורך הדין להידחות. הליך הגישור הוא חלק מן ההסכם הראשון אשר נחתם ושכר הטרחה בקשר לכך שולם לו במלואו.
ההסכם השני אשר נחתם, מתייחס לייצוג לפני בית הדין הרבני/בית המשפט לענייני משפחה ונקיטת הליכים לפני ערכאות אלה. הניסיון לטעון שהליך הגישור הוא חלק מן ההסכם השני אינו עולה בקנה אחד עם העובדות אשר התחוורו, לא כל שכן עם הראיות אשר הוצגו. טענה זו מנוגדת למסמכים בכתב שערך התובע עצמו.
טענה זו גם עומדת בסתירה לדוא”ל ששלח עורך הדין לנתבעת ביום 5 בדצמבר 2018 (נספח “12” לכתב התביעה שכנגד) בגדרו דרש עורך הדין שכר טרחה מופחת, שכן: “תביעת הגירושין הכרוכה כבר הוכנה על ידי המשרד ולכן רק תשלמי את הסכום של חודש דצמבר עד 15/12-ומבחינתי התשלומים של אוקטובר נובמבר לא רלוונטיים כרגע”.
ברי, כי אם מכוח ההסכם השני, היה על הנתבעת לשלם כספים גם עבור הגישור, הרי שמצופה היה מעורך הדין לדרוש אותם או להתייחס להליך הגישור, אשר התנהל בין החודשים ספטמבר – דצמבר 2018. דא עקא, שהוא נמנע מלהתייחס להליך הגישור ודרש כספים רק בשל כך שהתביעה כבר הוכנה על ידי המשרד.
לדברים ישנה חשיבות, שכן התובע העלה טענות אלה במטרה להצביע על פעולות נוספות שבוצעו מכוח ההסכם השני, בעוד שהסתבר, כי למעט עבודות הכנה (הכנת טיוטת כתב תביעה בהיקף שלא הובהר די צרכו) לא נעשה דבר מכוח ההסכם השני- וודאי שלא הוגשו תביעות משפטיות ובוודאי שלא היה טיפול כלשהו, לאחר ה- 31 באוגוסט 2018.
פעולותיו של התובע במסגרת הליך הגישור, בחודשים ספטמבר – דצמבר 2018, היו מכוח הוראות ההסכם הראשון אשר בגינו שולמו לו מלוא התמורה.
אשר להיקף העבודה שבוצע על ידי התובע – לדבריו הוא ערך את כתב התביעה עד למועד גדיעת ההתקשרות הסוף חודש אוגוס ט 2018. התובע הגיש לתיק את ת/3 (טיוטת כתב תביעה). המדובר במסמך חלקי ולא מושלם, ללמדך כי גם לשיטתו של התובע כתב התביעה לא הושלם. מעבר לכך התובע הודה, כי לא שלח את טיוטת כתב התביעה לידי הנתבעת (עמ’ 15 לפרוטוקול). הוא מצדו טען, כי לא עשה כן שעה שלא קיבל תשלום- דא עקא, שגם לשיטתו הוא כן קיבל תשלום ע”ח ההסכם השני- אלא שגם אז לא העביר טיוטת כתב תביעה. גם לגוף הדברים אציין, כי הנתבעת טענה, כי טיוטת כתב התביעה נערכה בכלל לאחר סיום ההתקשרות בחודש אוגוסט 2018, שכן היא מתייחסת לאירוע מחודש ספטמבר 2018-חזרה בפועל לעבודה. המדובר בסוגיה מוקשית מבחינת התובע שלא באה אל פתרונה וגם ההסבר שניתן (על מילוי טופס מקדים ע”י הנתבעת בו כללה את הפרטים הללו) נותר כטענה ללא תימוכין. סוף דבר ותוצאת פסק הדין נוכח האמור לעיל, דין תביעתו של התובע להידחות; דין תביעתה שכנגד של הנתבעת להתקבל בחלקה, כך שעורך הדין ישיב לה סך של 1,000 ₪ בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. אשר להוצאות ההליך – נוכח תוצאת ההליך; נוכח המסקנה, כי תביעתו של עורך הדין לא הייתה צריכה להיות מוגשת מלכתחילה ונוכח התמשכות ההליך על ידי עורך הדין, אשר עמד על זימון עדים נוספים מבלי שמצאתי הצדקה ממשית לזימונם, אני מחייב בנוסף את התובע בתשלום הוצאות הנתבעת ובשכ”ט עורכי דינה בסך של 7,500 ₪ אשר ישולמו לנתבעת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. בנוסף- אני מורה ללשכת ההוצל”פ לסגור לאלתר את תיק ההוצל”פ שנפתח כנגד הנתבעת ע”י התובע, שמספרו 5170790219.
המזכירות תדוור לצדדים.
ניתן היום, ט’ טבת תש”פ, 06 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רת”ק 39989-07-20
לפני כבוד ה שופטת אביגיל כהן
המבקש
אלון אריה שליכטר, עו”ד ע”י ב”כ עו”ד גיא צברי
נגד
המשיב
משה שומר
החלטה
1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב יפו (כב’ השופט גיא הימן) מיום 2/7/20 בת”ק 37489-01-20 ולפיו התקבלה באופן חלקי תביעת המשיב נגד המבקש ונדחתה התביעה שכנגד שהגיש המבקש.
2. המשיב הגיש תביעה קטנה בסך 7,000 ₪ נגד עו”ד שליכטר להשבת שכר טרחת עו”ד ששילם לו על מנת לייצגו בהליך של מעצר. המשיב שילם לעו”ד שליכטר שכר טרחה בסך 8,000 ₪. לא נעצר וביקש השבה של 7,000 ₪, שכן נטען כי עבור פגישת ייעוץ שהיתה לו עם עו”ד שליכטר עליו לשלם לכל היותר שכר טרחה של 1,000 ₪.
3. עו”ד שליכטר הגיש תביעה שכנגד בסך 3,700 ש “ח. צירף הסכם שכר טרחה מיום 30/12/18 שבו הוגדר בסעיף 1 הטיפול: ליווי בחקירה ובהליכי מעצר בית משפט עד הגשת כתב אישום”.
בסעיף 2 להסכם הועמד הסכם שכר הטרחה על סך 10,000 ₪ + מע”מ שצריך להיות משולם באופן הבא לפי סעיף 3.1 להסכם:
8,000 ₪ – מזומן. 3,700 ₪ – העברה בנקאית עד ליום 10/1/19. נטען כי עו”ד שליכטר נתן למשיב שירות משפטי מלא ומסור ועליו לשלם את יתרת שכר הטרחה.
4. בית משפט לתביעות קטנות דחה ביום 22/4/20 את הבקשה להעברת התיק לבית משפט השלום ואפשר למשיב להגיש בקשה מסודרת לאפשר לו ייצוג בבית משפט לתביעות קטנות. המשיב לא הגיש כתב הגנה לכתב התביעה שכנגד וגם לא ביקש להיות מיוצג על ידי עורך דין.
5. בדיון שהתקיים ביום 2/7/20 נשאלו בעלי הדין שאלות על ידי בית משפט ומסרו את גרסתם.
6. בפסק הדין מיום 2/7/20 התקבלה גרסת המשיב להסכמות שבין הצדדים. נקבע כי רק מקצתו של השירות בגינו נשכר עו”ד שליכטר סופק על ידו. הנתבע כלל לא נתבקש לחקירה וסוגיית מעצרו לא עלתה על הפרק ולכן חלק משמעותי בשירות המוסכם בהסכם שכר הטרחה כלל לא נדרש. לא בזכות ייעוץ של עו”ד שליכטר נמנע מעצרו של הנתבע. נקבע, כי בלשון הסכם שכר הטרחה לא ניתן למצוא אחיזה לגרסת עו”ד שליכטר ולפיה שכר טרחה ישולם בכל מקרה וזאת לפי סעיף 2.5 להסכם.
בסעיף 2.5 להסכם נקבע: “שכר הטרחה הנ”ל ישולם במלואו בלי כל קשר לתוצאות המשפט ואף אם יסתיים העניין בפשרה או יופסק הטיפול בעניין מטעמי או מטעם עוה”ד”.
לא היה כאן משפט ולא היתה פשרה והתנהגות תמת לב ומקובלת לא תאפשר חיוב הלקוח בשכר טרחה מלא במקרה זה.
בסעיף 7 לפסק הדין נקבע: “במלים פשוטות: התמורה החוזית נתמלאה באורח חלקי בלבד. הנתבע סיפק רק חלק מן השירות, שכנגדו נקבע שכר-טרחה בסך של 11,700 ש”ח. בהתאם, מותר היה לו לגבות מן התובע רק חלק משכר-הטרחה המוסכם הזה. בהעדר קביעה מפורשת בחוזה כיצד יש לערוך את ההתחשבנות בנדון נדרשים אנו, לשיטתי, לדבֵּר בשכר ראוי בגין השירות שסופק. בהתחשב בעובדה כי ייעוץ והכנה לחקירה במשטרה הן פעולות חשובות, אך נופלות הן במשקלן ובתשומות, שעל עורך-הדין להשקיע בן, מליוויו של אדם במעצר ובכל שלביו של ההליך הפלילי עד להגשתו של כתב-אישום, אני מעמיד את השכר הראוי על 40 אחוזים מן הסכום החוזי הכולל, היינו על סך, כולל מע”מ, של 4,680 ₪”.
לכן חויב עו”ד שליכטר להשיב למשיב את ההפרש בסך 3,320 ₪ וכערכו ביום מתן פסק הדין 3,359 ₪ וכן נקבע כי ישלם למשיב הוצאות משפט בסך 1,200 ₪. סך הכל: 4,559 ₪.
7. בבקשת רשות הערעור נטען כי בית משפט קמא שגה בקביעתו כי חלק משמעותי מהשירות המוסכם לא נדרש כלל.
לפי ההסכם, יש חלוקה בין מצב שבו מוגש כתב אישום ובין המצב ש”עד הגשת כתב האישום”.
נטען כי בית משפט קמא שכתב מחדש את הסכם שכר הטרחה ואין זה נכון לשלול מסנגור פלילי את זכאותו לשכר טרחה ככל שמתברר בסופו של דבר כי “החשדות” שהועלו על ידי לקוח הן רק פרי דמיונו.
עוד נטען, כי בית משפט קמא לא יכל לפסוק שכר טרחה ראוי לפי פסק דין בע”א 48515-01-18 אבינאל נ’ אוחנה (19/6/18) וכי פסק דינו של בית משפט קמא מושתת על “תניות” שאין להן זכר בהסכם.
8. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ונספחיה הגעתי למסקנה ולפיה דינה להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיב וזאת מהנימוקים כדלקמן:
א) מטרת בית המשפט לתביעות קטנות היא לפתוח את שערי המשפט בפני “האזרח הקטן” על ידי יצירת מכשיר זמין, יעיל ומהיר לבירורן של תביעות בסדר גודל קטן יחסית, שאילו היו צריכות להתברר בסדר דין רגיל היו הופכות לא כדאיות. מטרה זו מתממשת על ידי פישוט הליכי הדיון, תוך הגמשת סדרי הדין ודיני הראיות וקביעת אגרות משפט נמוכות, האמורות להפוך את בית המשפט לתביעות קטנות לפורום נגיש וידידותי לציבור הרחב, וליתן סעד בגדרים אלה. ראה לעניין זה גם: ח’ בן-נון וט’ חבקין הערעור האזרחי 544-543 (מהדורה 3, 2012), רע”א 1868/16 ישי רז נ’ עופר האפרתי – פסקה י’ (19/6/16) ותקנות 9 ו- 13 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) התשל”ז – 1976.
ערכאת ערעור ממעטת להתערב בפסקי דין שניתנים בבית משפט לתביעות קטנות. התערבות נעשית במקרים חריגים כאשר נגרם לאחד הצדדים עוול קשה או כשמתעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה. ניתן ליתן רשות ערעור גם כאשר נפלה טעות גלויה ובולטת בממצא עובדתי או ביישום הדין. ראה לעניין זה: רע”א 5623/18 עיריית ירושלים נ’ נתנאל מור (9/8/18), רע”א 7535/16 דהרי נ’ לדרמן (26/12/16).
ענינינו אינו נכנס לגדר מי מהחריגים.
ב) במקרה דנן, כל כולה של המחלוקת נטוע בנסיבות הרלבנטיות לבעלי הדין בלבד. אין שום קביעה עקרונית המחייבת בכל הקשור ליחסי סנגורים פליליים ולקוחותיהם. יש לנסח הסכמי שכר טרחה באופן ברור. ככל שסנגור פלילי סבור כי הוא זכאי לשכר טרחה עבור ייעוץ בלבד בסכום של 10,000 ₪ + מע “מ עליו להגדיר זאת מפורשות בהסכם שכר הטרחה.
לאחר עיון בהסכם שכר הטרחה שבין הצדדים, אני סבורה, כי לא נפלה טעות בפסק הדין שעל ערכאת ערעור להתערב בה. פסיקת שכר טרחה ראוי בבית משפט לתביעות קטנות נעשית בדרך גמישה יותר. בית משפט קמא לא קיבל במלואה את דרישת ההשבה של המשיב ומשמצא כי ההסכם שבין הצדדים אינו נותן מענה למצב שבו הטיפול שהוגדר בסעיף 1 להסכם כלל לא מתבצע (ולא בגלל התחמקותו של המשיב…) הגיע למסקנה ולפיה אין מקום לחייב את המשיב לשלם שכר טרחה עבור טיפול שלא ניתן ופסק שכר טרחה ראוי בגין ייעוץ – הטיפול שניתן.
9. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.
ב) משלא התבקשה תשובת המשיב, אין צו להוצאות.
ג) המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.
ניתנה היום, כ”ח תמוז תש”פ, 20 יולי 2020, בהעדר הצדדים.
עו”ד גיא צברידחיית ערעור של עו”ד גיא צברידחיית ערעור של עו”ד גיא צברידחיית ערעור של עו”ד גיא צברידחיית ערעור של עו”ד גיא צברי
