בית משפט השלום בתל אביב – יפו תא”מ 14536-04-19

לפני כבוד השופט רז נבון

התובע/נתבע שכנגד:

עו”ד ארתור שני
ע”י ב”כ עו”ד גיא צברי

נגד

הנתבע/תובע שכנגד:

נטלי באומן
ע”י ב”כ עו”ד מייק ביטון

פסק דין

לפניי מחלוקת כספית בין התובע – עורך דין במקצועו לבין הנתבעת, בקשר עם הסכם שכר טרחה אשר נחתם בין הצדדים.
בקשר עם אותן המחלוקות הגיש עורך הדין תביעה כספית ע”ס 56,160 ₪ בגין כספים שהוא סבור כי יש לשלם לו מכוח הסכם שכר הטרחה , ואילו הלקוחה (הנתבעת) הגישה תביעה שכנגד ע”ס 15,040 ₪ לקבלת כספים ששילמה לעורך הדין, אשר לטענתה אינם מגיעים לו.
רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים:
רקע עובדתי בתמצית –
התובע, עו”ד ארתור שני, הינו עורך דין במקצועו שעוסק בתחום דיני המשפחה.
הנתבעת פנתה לתובע בחודש יולי 2018 לצורך קבלת שירותים משפטים לאחר שיחסיה עם בעלה (להלן: “הבעל”) עלו על שרטון, ונוצר צורך בקבלת ליווי משפטי על ידי עורך דין שעוסק בתחום המעמד האישי. בין הצדדים נחתמו שני הסכמי שכר טרחה.
ביום 11 ביולי 2018, נחתם בין הצדדים הסכם שכר הטרחה הראשון הנושא את הכותרת: “הסכם ייצוג והתחייבות לתשלום שכר טרחה (יולי 2018)” (להלן: ” ההסכם הראשון”). שכר הטרחה לפי ההסכם הראשון הועמד על הסך של 12,000 בתוספת מע”מ. יוער, כי הטיפול המשפטי שנמסר לטיפולו של התובע (להלן גם: “עורך הדין”), היה בעיקרו בייצוג בהליך יישוב סכסוך (הליך שמתנהל ביחידת הסיוע והוא קודם להליך המשפטי עצמו) או במו”מ בין עורכי הדין/גישור. שכר הטרחה מכוח הסכם זה שולם; בנוסף שולם מכוח ההסכם סך של 1,000 ₪ עבור חשבון הוצאות.
ביום 29 באוגוסט 2018 , נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה נוסף, הנושא את הכותרת: “הסכם הרחבת יצוג והתחייבות לתשלום שכ”ט (להלן: “ההסכם השני”). הטיפול המשפטי מכוח הסכם זה הוגדר כדלקמן: “ייצוג בהליכי בפני בית הדין הרבני ו/או בית המשפט לענייני משפחה”. שכר הטרחה הועמד על הסך של 60,000 ₪ בצירוף מע”מ.

תמצית טענות התובע-
בהתאם להוראות ההסכם השני, התחייבה הנתבעת לשלם לתובע סכומי כסף שונים. המדובר במקדמה (ששולמה) ובסך נוסף של 56,160 ₪ שהיה צריך להיות משולם, לפי המועדים כדלקמן:
ביום 15 באוקטובר 2018, סך של 28,080 ₪.
ביום 15 בנובמבר 2018, סך של 14,040 ₪.
ביום 15 בדצמבר 2018, סך של 14,040 ₪.
לטענת התובע, נקבע בהסכם השני, כי הוראות ההסכם הראשון יוסיפו לחול אף הן ובכלל זה התחייבות הנתבעת לשלם את שכר הטרחה גם במקרה של פשרה.
על פי הנטען, הטיפול המשפטי מכוח שני ההסכמים הסתיים בפשרה, ואולם הנתבעת נמנעה מלשלם את שכר הטרחה לו התחייבה במסגרת ההסכם השני.

תמצית טענות הנתבעת-
הנתבעת מתארת משבר בחיי הנישואין שהביא אותה לשכור את שירותי התובע, אשר הציע לה לפצל את הייצוג המשפטי לשלבים שונים. בהתאם, חולק הייצוג לשני שלבים. ההסכם הראשון- ייצוג הנתבעת במסגרת ניסיון ליישב את הסכסוך לרבות בהליך גישור; ההסכם השני – ככל שייכשל השלב הראשון ויהיה צורך בנקיטת הליכים משפטיים כנגד הבעל- ייצוג בהליכים שיוגשו בפועל.
אלא שלשיטת הנתבעת ההסכם השני מעולם לא התממש ולא יצא לפועל, שכן הסכסוך שבין הנתבעת לבין בעלה הסתיים במסגרת הליך גישור בפני השופט בדימוס יעקב כהן (להלן: “המגשר”), לפני ומבלי שהוגשו כלל תביעות כלשהן ומבלי שהשלב השני יצא לפועל.
הנתבעת מדגישה, כי במסגרת ההסכם השני נקבעה התנייה למועד תחילת השירותים המשפטיים – והיא בכפוף למתן הוראה בכתב של הנתבעת על הגשת תביעות. הוראה שכזו בכתב לא ניתנה לטענתה מעולם, וממילא ש תביעה משפטית לא הוגשה.
הנתבעת אף טוענת, כי ההסכם השני נחתם ביום 29 באוגוסט 2018, ואילו יומיים לאחר מכן, ביום 31 באוגוסט 2018 חתם הבעל על הסדר ביניים עם הנתבעת בגדרו הוסכם על המשך הידברות ופנייה לגישור ומשכך נמסרה הודעה בכתב לתובע על עצירת כל ההכנות להגשת תביעות – והתובע אישר את הדברים.

תמצית התביעה שכנגד והמענה לה –
לאחר שניתנה לנתבעת רשות להתגונן, הוגשה על ידה תביעה שכנגד ע”ס 15,040 ש”ח. במסגרת תביעה זו עתרה הנתבעת לחייב את עורך הדין להשיב לה את הסך של 14,040 ₪ אשר שולם לו בקשר עם ההסכם השני. עוד דרשה הנתבעת לקבל בחזרה סך של 1,000 ₪ ששולם לה בקשר עם ההסכם הראשון כפיקדון הוצאות.
עורך הדין מצדו סבור, כי דין התביעה שכנגד להידחות וכי הוא זכאי למלוא הכספים מכוח שני ההסכמים.
עורך הדין מציין, כי הסכסוך שבין הנתבעת לבין הבעל הסתיים בפסק דין של בית הדין הרבני שנתן תוקף להסכם הגישור שבין הצדדים, וכי מדובר בהסדר שהינו פרי עמלו.

המסגרת הדיונית:
ראשיתו של ההליך בתביעה לסכום קצוב שהוגשה בלשכת ההוצל”פ; לאחר הגשת ההתנגדות הועבר ההליך לבית משפט השלום- רשות להתגונן ניתנה וגם תביעה שכנגד הוגשה. ההליך התברר בסדר דין מהיר.
התצהירים אשר צורפו לכתבי הטענות הם התצהירים המחייבים בתיק. בנוסף הוגש תצהיר מטעמו של התובע ביום 24 ביוני 2019.
עורך הדין ביקש (ונעתרתי לכך) לזמן למתן עדות את אמה של הנתבעת גב’ ריבי באומן (להלן: “ריבי”) שהייתה מעורבת בניהול המו”מ עמו, וכן את עו”ד איזי (ישראל) הולדשטיין (להלן: “עו”ד הולדשטיין”)- דודה של הנתבעת, שהיה מעורב בניסוח ההסכם מול עורך הדין וכן היה מעורב בהתנהלות מול הבעל וההסדר שהושג עמו.
ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 5 בינואר 2020. בישיבה העידו התובע, עו”ד הולדשטיין, ריבי אמה של הנתבעת והנתבעת. הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ולאחר ששמעתי את העדויות והסיכומים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין תביעת עורך הדין להידחות במלואה ודין תביעת הנתבעת להידחות בחלקה הארי, למעט ביחס לסך של 1,000 ₪ שאותו על עורך הדין להשיב לה.
הערה מקדמית – כתבי הטענות של הצדדים כוללים טענות שאינן ממן העניין; מחד גיסא נטען, כי עורך הדין העדיף הליכים משפטיים על פני ניסיונות הידברות; מאידך גיסא האשים עורך הדין את אמה של הנתבעת בליבוי המחלוקות בין בני הזוג. טענות אלה ועוד, הן טענות אווירה שלא הוכחו; אין בהן רלוונטיות להכרעה בהליך זה, וכל שיש בהן הוא ניסיון להטיל לשווא דופי בצד שכנגד. פסק הדין יתייחס אפוא למחלוקת עצמה. ההשמצות ההדדיות יחסכו מהקורא.
ג.1 המסגרת העובדתית אשר התחוורה:
ראשיתה של ההתקשרות שבין הצדדים, בהסכם הראשון אשר נחתם ביום 11 ביולי 2018.
המדובר בהסכם שעניינו טיפול משפטי בהליך יישוב סכסוך ובגישור, כאמור בפרק “ב”, להסכם הראשון:
“ב.1. ייעוץ בקשר עם הליך יישוב סכסוך.
ב.2. ייצוג במסגרת מו”מ ליישוב סכסוך ביחידת הסיוע שליד בית המשפט ו/או מו”מ בין עו”ד ו/או גישור;
ב.3. הייצוג יכלול ייעוץ ועמידה על זכויות הלקוחה “מאחורי הקלעים” ו/או ייצוג במסגרת יישוב סכסוך במסגרת יחידת הסיוע ו/או מחוץ ליחידת הסיוע;
ב.4. הייצוג יסתיים בסיום הטיפול בהסכם סופי ומוחלט בכל הסוגיות (גירושין ו/או חלוקת רכוש ואיזון משאבים) או הסכם חלקי או בהחלטה לפנות להליכים בבימ”ש. בעת הצורך בפנייה להליכים בבית המשפט לסוגיה/ות שלא נסתיימה/ו בהסכם – תחתם הרחבת ייצוג לפי א’ 2 לעיל”.
תמורתו של ההסכם הראשון בסך של 12,000 ₪ + מע”מ שולמה. שולם גם סך נוסף של 1,000 ₪ עבור הוצאות עתידיות כפיקדון (להלן: “הפיקדון”).
למחרת החתימה על ההסכם הראשון, הוגשה לבית הדין הרבני האזורי בת”א בקשה ליישוב סכסוך. הבקשה הוגשה על ידי הנתבעת ונערכה על ידי התובע.
אבהיר לעניין בקשה ליישוב סכסוך , כי מדובר בהליך שתכליתו הידברות בין הצדדים כתנאי להגשת תביעות משפטיות בין הצדדים, והכל בהתאם להוראות החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראות שעה), תשע”ה-2014. מעת שמוגשת בקשה ליישוב סכסוך, מזומנים הצדדים לפגישת מהו”ת ביחידת הסיוע הסמוכה לבית הדין/בית המשפט, ובתקופה שנקבעה בחוק, לא ניתן להגיש תובענה בעניין סכסוך משפחתי לערכאה כלשהי.
כפועל יוצא מהבקשה ליישוב סכסוך שהוגשה ע”י הנתבעת לבית הדין הרבני, החלו להתנהל פגישות מהו”ת ביחידת הסיוע שסמוכה לבית הדין הרבני. התקיימו שלוש פגישות: ביום 6 באוגוסט 2018, ביום 14 באוגוסט 2018 וביום 20 באוגוסט 2018. הפגישות התקיימו בין בני הזוג (הנתבעת ובעלה ונציגי יחידת הסיוע).
לצד פגישות המהו”ת, החל להתנהל הליך הידברות נוסף בין הנתבעת לבעלה, וזאת באמצעות דודה עו”ד הולדשטיין ואביו של הבעל בגדרו התגבש הסדר ביניים בין הצדדים שמשמעותו הסכמה על העברת המחלוקת לגישור לפני שופט (בדימוס) מתחום דיני המשפחה וקביעת זמני שהייה זמניים (להלן: ” הסדר הביניים”). הליך הידברות זה להשגת הסדר ביניים הואץ לקראת המחצית השנייה של חודש אוגוסט 2018, כאשר גם התובע נוטל חלק בניסוח ההבנות.
במקביל לכל אלה- החל בחודש אוגוסט 2018 להתנהל שיח בין התובע לבין אמה של הנתבעת (ריבי), שעניינו הרחבת הסכם הייצוג למקרה שהליך ההידברות ייכשל. בהתאם, שלח התובע לריבי טיוטת הסכם התקשרות עמו לצורך ניהול הליכים משפטיים.
טיוטת ההסכם ששלח התובע הועברה לדוד – עו”ד הולדשטיין זה ביצע בו תיקונים שונים, ובכלל זה הוסיף ביום 17 באוגוסט 2018 תיקון מהותי שהתקבל ע”י התובע ובגדרו נקבע ביחס למקדמה שאמורה הייתה להיות משולמת מכוח ההסכם השני, כי זו תשולם: ” עם מתן הוראה בכתב של הלקוחה על הגשת תביעות בכלל העניינים הדרושים (מזונות, זמני שהות, חלוקת רכוש ואיזון משאבים, גירושין וכתובה).” התייחסות להערות עו”ד הולדשטיין, נשלחו ע”י התובע ביום 21 באוגוסט 2018.
אלא שלקראת סוף חודש אוגוסט 2018 הסתבר, כי פגישות המהו”ת אינן נושאות פרי, וגם הסדר הביניים שנרקם בסיועם של מתווכים נוספים אינו מתקדם לכדי חתימה.
כפועל יוצא, ועל מנת להיערך לבאות, חתמה הנתבעת על ההסכם השני ביום 29 באוגוסט 2018. לטענת הנתבעת, היא עשתה כן בעקבות לחץ כבד שהפעיל עורך הדין עליה, אלא שטענה זו לא הוכחה. הרושם שנוצר הוא, כי נוכח כישלון אפיק ההידברות, הוחלט לעבור לאפיק ההתדיינות המשפטית.

הטיפול המשפטי המוגדר בהסכם השני, מוסדר בסעיף 2.1 לאמור: “ייצוג בהליכים בפני בית הדין הרבני ו/או בית המשפט לענייני משפחה”.

שכר הטרחה נקבע על הסך של 60,000 ₪ + מע”מ והוא הוגדר כ- Fix. קרי, “כולל מבלי תלות בכמות ההליכים ייצוג עד תשעה חודשים מתחילת ייצוג”.

נקבע, כי שכר הטרחה ישולם לשיעורין:
“מקדמה (תשלום 1/5 במקום 1/3): בסך 14,040 ₪ (12,000 ₪ + מע”מ) עם מתן הוראה בכתב של הלקוחה על הגשת תביעות בכלל העניינים הדרושים (מזונות, זמני שהות, חלוקת רכוש ואיזון משאבים, גירושין וכתובה);
והיתרה בשלושה (3) תשלומים במועדים כדלקמן:
15/10/18 בסך 28,080 ₪ (24,000 ₪ + מע”מ).
15/11/18 בסך 14,040 ₪ (12,000 ₪ + מע”מ).
15/12/18 בסך 14,040 ₪ (12,000 ₪ + מע”מ).”

כאן המקום לציין, כי עובר לחתימה על ההסכם השני, העבירה הנתבעת סך של 10,000 ₪ על חשבון המקדמה, וזאת ביום 27 באוגוסט 2018. בגין האמור הופקה ע”י התובע חשבונית מס קבלה מספר 629 .
יומיים לאחר החתימה על ההסכם השני, קרי ביום 31 באוגוסט 2018 הגיעו הנתבעת ובעלה לידי הבנות. הסדר הביניים נחתם ביניהם; הוסכם על עיכוב הליכים ביניהם עד ליום 31 באוקטובר 2018 ועל הפניית המחלוקת לשופט (בדימוס) של בית המשפט לענייני משפחה-המגשר.
עוד באותו היום (31 באוגוסט 2018) פנתה הנתבעת לתובע והודיעה לו במסרון (“וואטסאפ”) כדלקמן:
“היי ארתור,
שמחה להודיע שההסדר הזמני נחתם הבוקר וגם טופס 3. אבקש בשלב זה לעצור כל ההכנות להגשת תביעות. כולל הוצאת החומר לתמלול. אני מבקשת שכבר בתחילת שבוע הבא תדברו עם *** [שם עורך הדין של הבעל- ר.נ.] ותקבעו מגשר.
יכול להיות שכדאי שלמגשר נלך *** [שם הבעל- ר.נ.] ואני לבד, בטח בשלב ראשון.
3 מגשרים אפשריים ששמעתי עליהם:
יעקב כהן
טליה קופלמן
חנה רוטשילד
מצרפת לווטס אפ המסמכים החתומים.
ביום ראשון אגיע למשרד למסור את המקור.
תודה רבה ושתהיה שבת שלום”. [ההדגשות אינן במקור]
על כך השיב התובע עוד באותו היום:
“בסדר גמור.
אז תשלחי בבקשה את טופס ה 3 החתום ואת מה שביקשת למייל של המשרד (אפשר לסרוק) ונעביר את הטופס לבית הדין”.
אקדים כבר עתה ואציין, כי התובע טוען כיום ביחס להתכתבות זו (ס’ 30 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד, כי: “יחסה המזלזל של התובעת, שהרהיבה עוז להביא לידיעת הנתבע פרט מידע כה מהותי בהודעת מסר קצר, מעיד כשלעצמו על חוסר הנוחות שחשה”. בסעיף 29 לאותו כתב טענות אף נטען שהתובע נדהם לקבל מסרון זה). אינני שותף לטענות הנטענות כיום בהקשר זה על ידי התובע. “בזמן אמת” לא חש התובע ביחס מזלזל כלשהו ובוודאי שלא היה כל מקום לחוש בתדהמה אם טובתה של הלקוחה עמדה לנגד עיני התובע. הוא עודכן בזמן אמת על ההתקדמות בהידברות ועל ההנחייה שניתנה לו שלא להתקדם עם ההליכים המשפטיים. בהמשך ההתכתבות הוא אף הוסיף לאחר מכן וכתב: ” שמח מאוד שהתקדמתם”.
יוער (ולכך אתייחס בהמשך), כי ביום 6 בספטמבר 2018 העבירה הנתבעת את יתרת תשלום המקדמה לפי ההסכם השני, בסך של 4,040 ₪ (כזכור סך של 10,000 ₪ הועבר ביום 27 באוגוסט 2018).
בחודשים אשר חלפו לאחר מכן התנהל הליך גישור לפני המגשר, השופט (בדימוס) יעקב כהן. הצדדים לא פירטו מה הייתה מידת המעורבות של התובע בהליך, ואולם בישיבת ההוכחות, כי הוא נטל חלק בהליך הגישור וייצג את הנתבעת.
הליך הגישור שבין הנתבעת לבין בעלה נשא פרי, וביום 4 בדצמבר 2018 נחתם הסכם גישור, אשר הוגש במהלך חודש דצמבר 2018 לאישור בית הדין הרבני האזורי. בכך למעשה הסתיימה המחלוקת שבין הנתבעת לבין בעלה.
ביום 5 בדצמבר 2018, באה לראשונה פנייה מצדו של התובע לאמה של הנתבעת, בזו הלשון:
“…
בעקרון ישנה יתרה לתשלום בסך 54,160 ₪ כולל מע”מ. המורכב משלושה תשלומים:
15/10/18 בסך 28,080 ₪.
15/11/18 בסך 14,040 ₪.
15/12/18 בסך 14,040 ₪.
תביעת הגירושין הכרוכה כבר הוכנה על ידי המשרד ולכן רק תשלמי את הסכום של חודש דצמבר עד 15/12 – ומבחינת התשלומים של אוקטובר נובמבר לא רלוונטיים כרגע.
ככל ובעתיד יהיה צורך בכל זאת להעניק ייצוג משפטי בעתיד –תצטרכי רק להשלים את התשלומים של אוקטובר ונובמבר 18.
כמו כן בסכום החיוב של 14,040 – כלול ייצוג בדיון “.
ויודגש- עד למועד זה, לא באה כל דרישה או פנייה מצד התובע, לתשלום כספים כלשהם מכוח ההסכם השני.
הנתבעת סירבה לבקשה להוסיף ולשלם כספים-ומכאן המחלוקת והתביעה שהוגשה.

הכרעה –
ג.2 – ההסכם השני לא נכנס לתוקף- די בכך כדי לדחות את התביעה:
בסעיף 8 לכתב התביעה טען התובע, כי הנתבעת נמנעה מלשלם את שכר הטרחה שלו התחייבה, במסגרת ההסכם השני.
אינני סבור שההסכם השני נכנס לתוקף, ומכאן שהנתבעת אינה חייבת בתשלום שכר הטרחה הנתבע בגינו (בפרקים הבאים אסייג את הדברים ביחס למקדמה ששולמה אשר תשלומה משקף לטעמי הבנות אחרות בין הצדדים ).
אפרוש להלן את נימוקיי:
ראשית, ההסכם השני נחתם ביום 29 באוגוסט 2018, כאשר בגדרו הסכמה ברורה של הצדדים, כי ההסכם לא ייכנס לתוקף אלא לאחר מתן הוראה בכתב של הנתבעת על הגשת תביעות (” מתן הוראה בכתב של הלקוחה על הגשת תביעות בכלל העניינים הדרושים (מזונות, זמני שהות, חלוקת רכוש ואיזון משאבים, גירושין וכתובה;).
היינו, היה ברור לתובע, כי הזכאות לתשלום קמה רק עם מתן הודעה בכתב מצד הנתבעת על הגשת תביעות.
ודוק- קיים הגיון רב בהוראה זו שהתווספה להסכם , שכן ההסכם השני מקים חבות בתשלום ללא קשר עם כמות ההליכים ומכאן שהצורך במנגנון “התחל” מוסדר היה מובן.

דא עקא, שהודעה בכתב על הגשת תביעות לא ניתנה על ידי הנתבעת מעולם ואין גם כל טענה של התובע, כי הודעה שכזו ניתנה או התקבלה בידיו.

התובע- עורך דין מקצועי ומיומן, נטל על עצמו התחייבות ברורה ביום 29 באוגוסט 2018 שעה שהחתים לקוחה על הסכם שכר טרחה, מכוחה היה ברור לצדדים, כי הוראת ה-” התחל” תבוא לאחר הודעה בכתב מצד הנתבעת.

חשוב להבהיר ולהדגיש, כי עובר לחתימה על ההסכם ביום 29 באוגוסט 2018, כבר שילמה הנתבעת מקדמה בסך של 10,000 ₪ וכן ביקשה לקבל עותק מכתב התביעה. חרף זאת – הסכים הנתבע, כי “התנעת” ההסכם תהיה בדרך של הודעה נוספת בכתב. הודעה שכזו לא ניתנה ודי בכך כדי לקבוע, כי ההסכם לא נכנס לתוקף.

יוער, כי ביום 6 בספטמבר 2018 שילמה הנתבעת סך נוסף של 4,040 ₪ לצורך השלמת אותה מקדמה מכוח ההסכם השני (סך של 10,000 ₪ שולם עובר לחתימה על ההסכם), ולכך אתייחס בהמשך. יחד עם זאת אבהיר כבר עתה, כי אין בתשלום זה כדי ללמד על מתן הודעה בכתב כאמור שהייתה תנאי שבלעדיו אין.

כמתואר לעיל קבעו הצדדים מסגרת ברורה “להתנעת” ההתקשרות ביניהם –הודעה בכתב. הסכמה חוזית זו לא באה כלאחר יד, אלא התווספה לאחר מו”מ בין הצדדים, ולאחר שעו”ד הולדשטיין עמד על הוספת התנייה. נוכח הדברים – ומעת שהודעה בכתב לא באה לאחר שנחתם ההסכם השני ביום 29 באוגוסט 2018, הרי שהסכם זה לא נכנס לתוקף, והתובע לא זכאי לקבל את הכספים אשר נתבעו על ידו בהליך זה.

כאן המקום לציין, כי עורך הדין, אשר טען, כי ההסכם השני כן נכנס לתוקף, הפנה לסעיף 1.5 להסכם אשר קובע, כי: “מוסכם על הצדדים כי תחילת הרחבת הייצוג עם חתימה על הסכם זה + תשלום מלוא מקדמת שכ”ט”. להבנתו, תנאי הסעיף התמלאו (ההסכם נחתם, וגם סכום המקדמה שולמה), ומכאן שההסכם השני נכנס לתוקף.

הנתבעת מצדה טוענת שלא כך הוא הדבר, ועו”ד הולדשטיין אשר העיד בתיק (זומן ע”י התובע) טען (עמ’ 7, ש’ 15-22) כי מדובר בהוראה כללית ולאחר מכן בא תנאי פרטני והוא קבלת ההסכמה. עוד הפנה עו”ד הולדשטיין לתכתובת דוא”ל מיום 21 באוגוסט 2018 אשר צורפה כנספח “א6” לכתב התשובה שהגישה הנתבעת, שם הבהיר עורך הדין, כי: “כמו כן אני מבהיר: נכון לעכשיו תוך 15 ימים צריכה להיות מוגשת תביעה לבית הדין (כותב את זה בהקשר לתיקון של איזי כי פתיחת ההליך עם מתן הודעה בכתב)”.

במחלוקת זו בין הצדדים סברתי, כי יש להעדיף את עמדתה של הנתבעת. אבהיר להלן את טעמיי:

ביום 17 באוגוסט 2018 מעביר עו”ד הולדשטיין לאחותו ריבי תיקונים לטיוטת ההסכם השני שהעביר עורך הדין לעיונה של ריבי (נספח “א4” לכתב התשובה). המדובר במסמך שבגדרו התווספו תיקונים בכתב יד ע”י עו”ג הולדשטיין.

במסגרת זו, התווסף תיקון (שהתקבל על ידי התובע), ולפיו תשלום יבוצע עם מתן הוראה בכתב של הנתבעת בדבר נקיטת הליך בבית המשפט/בית הדין הרבני. תיקון זה בהסכם השני מלמד על הסכמה מפורשת של הצדדים בדבר קביעת מנגנון “התחל” שמצריך הודעה מקדימה בכתב.

לכאורה, סעיף 1.5 בפרק הכללי להסכם השני יוצר קושי, שכן הוא קובע, כי החתימה והתשלום מלמדים על כניסתו של ההסכם לתוקף, ואולם לא ניתן לקרוא את הסעיף האמור במנותק מהתיקון שערכו הצדדים בסעיף 3.3 להסכם השני- שם התווספה דרישה להודעה בכתב כתנאי לאותה התחלת פעילות.
משמעות האמור הינה אם כן, כי התיקון שהתווסף בסעיף 3.3 להסכם השני הוסיף תנאי נוסף להסכם, ובכלל זה גם לסעיף 1.5 ולפיו יש צורך בהודעה מקדימה בכתב כתנאי לכניסת ההסכם לתוקף.

זאת ועוד; קריאה של הסעיפים יחדיו ( 1.5 ו- 3.3) , בצירוף עם חובת תום הלב המוטלת על הצדדים נוכח העובדה שהוסכם על תיקון כאמור מביאה למסקנה, כי אין בהוראות סעיף 1.5 להסכם השני, לאיין את הוראות סעיף 3.3 להסכם השני, והמסקנה היא – כי ההסכם השני לא נכנס לתוקף, מעת שלא ניתנה הודעה בכתב של הנתבעת כמתחייב בו, שכן ההודעה בכתב הפכה להיות תנאי שבלעדיו אין.

גם מעיון במסמך – א.6. אליו הפנתה הנתבעת ניתן אכן ללמוד, כי ביום 21 באוגוסט 2018, עוד בטרם נחתם ההסכם השני, התייחס עורך הדין במפורש לצורך במתן הודעה בכתב כתנאי להגשת כתבי הטענות ללמדך, כי גם הוא היה ער לאותו תנאי מהותי שהתווסף להסכם השני, אשר לא ניתן להתעלם ממנו.

ודוק- ממילא גם שהטיעון של התובע הוא טיעון לוקה בחסר, שכן לצד ההיצמדות לסעיף 1.5 להסכם השני, אין הוא מסוגל לספק הסבר או טיעון מניח את הדעת באשר ל מהותו של התיקון בסעיף 3.3 והדרישה שם ל הוראה בכתב בדבר הגשת התביעות.

על כל אלה אוסיף, כי כל ספק בפרשנותו של הסכם שכר הטרחה, יפעל לרעתו של המנסח- עורך הדין. ר’ לעניין זה ע”א 224/76 חברת נופש ערד בע”מ נ’ הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ”ד לא (1) 449 (1976).

שנית, ניתן לזקוף לחובת התובע השתק, ויתור ומניעות – אשר מאיינים כל טענה בדבר כניסת ההסכם השני לתוקף, ובכל מקרה את דרישתו לקבלת כספים נוספים מעבר למקדמה.
שהרי ביום 31 באוגוסט 2018, שעה שקיבל התובע את הודעת הנתבעת המורה לו לעצור את כל ההכנות להגשת תביעות הוא השיב: “בסדר גמור” ו- “שמח מאוד שהתקדמתם”. התובע לא דרש לקבל כספים נוספים מכוח ההסכם השני, וגם כאשר הגיעו המועדים לתשלום הקבועים בהסכם השני (סך של 28,080 ₪ שהיה צריך להיות משולם ביום 15 באוקטובר 2018, וסך של 14,040 ₪ שאמור היה להיות משולם ביום 15 בנובמבר 2018) – לא באה מצד התובע דרישת תשלום כלשהי או טענה אחרת בדבר הפרת ההסכם השני והימנעות מתשלום.

לא רק שטענה כלשהי לא באה מצדו של התובע, אלא שהסתבר שהתובע המשיך לייצג את הנתבעת בהליך הגישור (מכוח ההסכם הראשון). העובדה שהתובע לא טען שהכספים המגיעים לו לא שולמו ולא דרש כספים כלשהם, מלמדת על ויתור, השתק ומניעות.

יתרה מכך – אם אכן “נדהם” התובע לקבל את ההודעה של הנתבעת על הפסקת ההתקשרות ביום 31 באוגוסט 2018, מדוע לא עשה דבר ולא הוציא כל דרישת תשלום לנתבעת?!

על כל אלה, באה פנייתו של התובע מיום 5 בדצמבר 2018. לאחר שהסתיים הליך הגישור. בפנייה זו באה לראשונה דרישת תשלום מצדו של התובע ביחס להסכם השני . דא עקא, שגם כאשר באה דרישת תשלום, דרש התובע לקבל סך נוסף של 14,040 ₪ בלבד על חשבון ההסכם השני והבהיר, כי הוא מוותר למעשה על התשלומים בסך של 42,120 ₪ (שאותם הוא תובע, בין היתר, היום), לאמור:

“….ולכן תשלמי רק את הסכום של חודש דצמבר עד 15/12- ומבחינתי התשלומים של אוקטובר נובמבר לא רלוונטיים כרגע”.

לא מצאתי בטענותיו של התובע הסבר מניח את הדעת להתנהלותו זו וגם בסיכומיו נמנע התובע מלהתייחס לכך , והמסקנה המתבקשת הינה אחת משתיים: או שגם לשיטתו שלו ההסכם השני לא נכנס לתוקף; או שהוא ויתר על יישומו ועל קיום הוראותיו ורק בחודש דצמבר 2018 דרש לקבל סכום נזיח מתוך אותו הסכם.

לא מצאתי גם בטיעוניו של התובע הסבר כלשהו שמניח את הדעת מדוע לא עשה דבר במהלך החודשים אשר חלפו ומדוע בחודש דצמבר 2018 דרש סכום מופחת.

על כל אלה אוסיף את הקושי העולה מכך שמחד גיסא עותר התובע לקבל את מלוא הכספים מכוח ההסכם השני, ומאידך גיסא מתעלם מפנייתו שלו מיום 5 בדצמבר 2018, בגדרה ויתר למעשה על חלקם הארי של הכספים.

ממילא גם שהתובע לא הצליח להראות, כי לאחר שנחתם ההסכם השני, הוא העביר לידי הנתבעת טיוטא של כתב תביעה או כתב טענות אחר, כאשר אין מחלוקת, כי כתב טענות כלשהו לא הוגש לבית הדין/בית המשפט לענייני משפחה.

מסקנת הדברים הינה אם כן אחת – גם התובע גילה דעתו כי ההסכם השני אינו מחייב את הצדדים, וכי אי ן הם נדרשים לפעול על פיו (אשר לכספי המקדמה ששולמו – אתייחס בהמשך).

שלישית, עניינו של ההסכם השני בייצוג בערכאות המשפטיות ובהליכים שאמורים היו להינקט בקשר עם מחלוקת שבין בני הזוג (הנתבעת ובעלה).

דא עקא, שהליך כלשהו מעולם לא ננקט (הליך יישוב הסכסוך ותגובה שהוגשה לבית הדין הרבני חודש לפני החתימה על ההסכם השני ולא תומחרה –לטענת התובע באה כטובה ולא תומחרה – אינם באים בגדר אותם הליכים); תביעה כלשהי לא הוגשה וממילא שעד למועד שבו הודיעה הנתבעת לתובע ביום 31 באוגוסט 2018, “לעצור כל ההכנות להגשת תביעות” לא קיבלה לידה הנתבעת ולו עותק של כתב טענות אחד.

למעשה – גם בחלוף החודשים שחלפו מאז הודעתה של הנתבעת מיום 31 באוגוסט 2018 ועד לחודש דצמבר 2018, שאז דרש התובע לקבל כספים כלשהם, לא הועבר לנתבעת כתב טענות כלשהו לעיונה.

ובמילים אחרות- ההסכם השני מתייחס להגשת הליכים לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני. בענייננו, לא הוגש כל הליך משפטי לבית המשפט לענייני משפחה/בית הדין הרבני- לא תביעה למזונות; לא תביעה לזמני שהות; לא תביעה לחלוקת רכוש; לא תביעה לאיזון משאבים; לא תביעת גירושין. דבר לא הוגש. היינו, ההסכם השני (שעמד בתוקף 48 שעות בלבד ) טרם החל להתבצע וגם בשל כך, אין התובע זכאי לתמורתו.

סיכום ביניים – הסכם שכר הטרחה השני, אשר נוגע לטיפול בהליכים המשפטיים לא נכנס לתוקף. די בכך כדי להביא לדחיית התביעה של עורך הדין.

ג.2 – גם אם היה נכנס ההסכם השני לתוקף, היה מקום להורות על דחיית התביעה של עורך הדין:
גם אם הייתה מתקבלת טענת התובע, לפיה ההסכם השני נכנס לתוקף ביום 29 באוגוסט 2018, עדיין אינני סבור, כי הייתה קמה לתובע זכות לקבל את הכספים הנתבעים על ידו, נוכח ההודעה בדבר עצירת הטיפול, אשר התקבלה בידיו ביום 31 באוגוסט 2018- 48 שעות לאחר החתימה על ההסכם השני.
הגם שההודעה על הפסקת הטיפול לא הייתה הודעה על סיום ההתקשרות (שכן עורך הדין המשיך לייצג מכוח הוראות ההסכם הראשון), הרי שמדובר היה בהודעה שמורה לו על חדילה מטיפול מכוח ההסכם השני, וניתן לבחון את הדברים בפרספקטיבה של הפסקת הטיפול המשפטי, במערכת היחסים שבין עורך דין לבין לקוח.
בפסק הדין בע”א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי דין נ’ דניה סיבוב חברה לבניין בע”מ, פ”ד מז (5) 114 (להלן: “פס”ד בייניש עדיאל”) נקבע, כי בהתקשרות שבין עו”ד ללקוח, המבוססת על יחסי אמון, ככלל, רשאי הלקוח להפסיק את ההתקשרות טרם שזו באה אל סיומה, ובלבד שעורך הדין יקבל שכר טרחה ראוי עבור השירות שנתן עד לאותו השלב, לאמור:
“בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו”.
בפסיקה מאוחרת יותר, נקבע כי אין לקרוא את שנפסק בעניין ביניש עדיאל, באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין, מהחובה לנהוג בתום לב. ר’ ע”א 8854/06 חיים קורפו, עו”ד נ’ משה סורוצקין (20.3.08) (להלן: ” פס”ד קורפו”), לאמור:
“17. דעתנו היא כי אין לקרוא דברים אלו באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב. אמנם, חוזה מסוג זה מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחוייב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד”.
על האיזון שבין, ההלכות בעניין בייניש-עדיאל וקורפו, עמד סגן נשיא בית המשפט המחוזי בת”א כב’ השופט שנלר בת”א (ת”א) 9938-12-10 א. בן דור ושות’ נ’ משכנות מוצא בירושלים בע”מ (30.7.2017), לאמור (ס’ 25):
“דומה כי הכלל הבסיסי וכפי שנקבע בפרשת ביניש-עדיאל בעינו. דהיינו, שהן הלקוח ובמיוחד עורך הדין אמורים לדעת כי ההתקשרות לא תהא בהכרח “לנצח”, אלא הפוך מכך, ואזי יהא זכאי עורך הדין לגמול בגין אשר ביצע ולא לגמול החוזי הצפוי.
עם זאת, במקרים בהם עורך הדין משכנע את בית המשפט כי נפל פגם בהתנהלות הלקוח, ולמעשה חפץ הוא “לנצל” את הכלל האמור, על מנת להתחמק מהתקשרותו עם עורך הדין, אזי אכן לא ניתן יהיה לכוף על הלקוח ייצוגו על ידי עורך הדין, אולם מנגד לא יוכל הלקוח להשתחרר מהתחייבויותיו כלפי עורך הדין ובאופן שהלקוח יעשה את חשבונו הוא, מה עדיף מבחינתו. אולם, על מנת להחיל את החיוב האמור, על עורך הדין לשכנע שאכן התנהלותו של הלקוח חרגה מהמצופה והמקובל ובגדר התנהלות שלא בתום לב.

בלשון אחרת, בפרשת קורפו הוסף לרכיב יכולת ההשתחררות של הלקוח מול עורך הדין, אותה ציפייה של עורך הדין כי הדבר לא ייעשה על מנת שהלקוח יוכל יהיה לחסוך בהוצאותיו בגין ייצוג משפטי, ומשכך אכן יש לבחון כל מקרה לגופו”.

מן הכלל אל הפרט-
הודעה על הפסקת הטיפול ניתנה על ידי הנתבעת ביום 31 באוגוסט 2018, קרי יומיים לאחר החתימה על ההסכם השני.
ההודעה על הפסקת הטיפול, ניתנה על רקע של חתימת הנתבעת ובעלה על הסדר ביניים והפניית ההליך לגישור (שאותו ליווה גם התובע). המדובר בטעם הוגן וענייני (וודאי שסובייקטיבי – ר’ ת”א (ת”א) 2532/04 מעוז את דיין עו”ד ונוטריון נ’ רשות שדות התעופה בישראל- 28.12.09) לעצירת ההתקשרות – שכן מעת שבני הזוג פונים לאפיק הידברות ברור שאין מקום ואין צורך להפעיל את ההסכם השני ול נקוט בהליכים משפטיים.
מכאן, שהדרישה של התובע לקבל למעשה פיצויי קיום – הינה לטעמי בלתי אפשרית והיא אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה הנוהגת, אשר קבעה הוראות נפרדות למערכת היחסים החוזית שבין עורך דין ללקוח.
גם פסה”ד שהוגש לבית המשפט בסוף שלב הסיכומים על ידי התובע (ללא טיעון נלווה)- ע”א (ת”א) 1191/00 ברטה רוזנפלד נ’ עו”ד שאול דחבש (ניתן ביום 2 במאי 2001) אינו יכול לטעמי לסייע לתובע, שעה שפסק הדין נסמך על קביעה עובדתית לפיה המערערת שם ביקשה להתחמק מתשלום שכר טרחה, ולא כך הוא הדבר בענייננו; מעבר לכך- בענייננו, מעבר לפעולות הכנה של טיוטת כתב תביעה שלא הושלמה ולא ידוע מה היקפה לא בוצעו פעולות נוספות ; מעבר לכך – הפסיקה המאוחרת אפשרה ניתוק יחסים בין עו”ד ללקוח גם כאשר נחתם הסכם שכ”ט, ובלבד שהלקוח עומד בתנאים שקבעו בפס”ד קורפו הנזכר לעיל.
אזכיר בעניין זה מושכלות ראשונים, לפיהן ההסכם בין התובע לבין הנתבעת הוא הסכם לשירות אישי כמובנו בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל”א-1970, שאין לאוכפו. אין המדובר בהתקשרות מסחרית רגילה אלא בהתקשרות המבוססת על יחסי אמון.” לכן במקום בו הפסיק הלקוח, מסיבות ענייניות, את העסקת עורך דינו, לא ניתן יהיה לכפות עליו לשלם לו פיצויי ציפייה, בדמות שכר הטרחה שהיה מגיע לו אם לא הייתה מופסקת ההתקשרות. כשם שלא ניתן לאוכפו להשלים את ההעסקה, כך לא ניתן לאוכפו לשלם את תמורתה, גם אם זו סוכמה קודם לכן בין הצדדים” (ת”א (ת”א) 55183-05-17 עו”ד רמי קוגן נ’ אורי אלטרץ, פורסם ביום 26.9.19; עמ’ 7-8).

ודוק- בפסה”ד בעניין עו”ד קוגן הנזכר לעיל (אשר מעיון במאגרים המשפטיים, ערעור תלוי ועומד עליו בבית המשפט העליון) סבר בית המשפט המחוזי בת”א (כב’ השופט גונטובניק), כי אף התחייבות שלא להפסיק את הטיפול המשפטי מכל סיבה שהיא ולחלופין תשלום מלוא שכר הטרחה במקרה של הפסקת ייצוג, נעדרת תוקף משפטי, שכן היא מתעלמת מהקוגנטיות של הדינים החלים בתחום (ס’ 14 לפסק הדין).

ודוק- בענייננו, התובע לא מצא לנכון אף לעתור לסעד חלופי של שכר טרחה ראוי ביחס לעבודה שבוצעה על ידו בפרק הזמן של 48 שעות שבהם עמד ההסכם לטענתו בתוקף, וממילא שלא הביא כל חוות דעת מטעמו לתמוך בכך.
די באמור לדחות את התביעה, גם אם ההסכם השני נכנס לתוקף. התובע לא זכאי לפיצויי הציפייה הנתבעים על ידו.

ג.3. – אשר לתביעה שכנגד שהגישה הנתבעת :
אשר לסך של 1,000 ₪ – סכום הפיקדון:
המדובר בסכום שנמסר על ידי הנתבעת לעורך הדין, לצורך הוצאות ובקשר לכך, הוציא עורך הדין מסמך – אישור פיקדון, ביום 9 ביולי 2018.

סכום זה שולם בקשר עם ההסכם הראשון, ואולם הסך האמור לא הוחזר לנתבעת ולמעשה אין לעורך הדין הסבר כלשהו בכתב י טענותיו או בסיכומיו מדוע הסך האמור לא הושב, זאת שעה שלא נטען כלל שהתובע הוציא הוצאה כלשהי המזכה אותו התשלום הסך האמור.

בפרוטוקול הדיון מיום 10 באוקטובר 2019 (עמ’ 4, ש’ 18) הפנה לראשונה ב”כ התובע לסעיף ד.3 להסכם הראשון שקובע, כי: “מוסכם על הצדדים כי, לעוה”ד זכות קיזוז מלאה מהכספים שיתקבלו עבור הלקוחה ו/או מהפיקדון עבור הוצאות ו/או שכר טרחה”.

משמע – הסכם שכר הטרחה הראשון קבע, כי ניתן יהיה לקזז כספים מהפקדון לטובת שכר טרחה שלא שולם.

בשים לב לכך, כי דין התביעה שהגיש התובע להידחות ולא נמצא כל חיוב לתשלום שעל הנתבעת להוסיף ולשלם ולא הוצגה כל הוצאה שעל הנתבעת לשאת בה ולא הוצג כל חוב בגין הוצאות שלא שולם , הרי שעל התובע להשיב את הסך האמור.

לפיכך אני מורה, כי עורך הדין ישיב לנתבעת את הסך של 1,000 ₪.

אשר לסך של 14,040 ₪ אשר שולם על חשבון ההסכם השני:
מבלי לגרוע מן העובדה, כי ההסכם השני לא נכנס לתוקף סבורני, כי ביחס למקדמה ששילמה הנתבעת לעורך הדין, בסך של 14,040 ₪ חלו הסכמות אחרות בין הצדדים, אשר מכוחן לא מוטלת חובה על עורך הדין להשיב את הכספים. אפרט להלן את נימוקיי:

אזכיר, כי הסך של 14,040 ₪ שנזכר כסכום המקדמה מכוח ההסכם השני שולם בשני תשלומים: סך של 10,000 ₪ שולם ביום 27 באוגוסט 2018 טרם שנחתם ההסכם השני, וסך של 4,040 ₪ שולם ביום 6 בספטמבר 2018, לאחר החתימה על ההסכם השני.

מעיון בת/2 – חלופת מסרונים בין עורך הדין לבין הנתבע ת, מיום 27 באוגוסט 2018 עולה, כי הסך של 10,000 ₪ שולם קודם לחתימת ההסכם על רקע שיח בין הצדדים, בגדרו היה ברור לצדדים, כי עורך הדין מתחיל בהכנת כתב התביעה וכי בהקשר זה מועברים אליו הכספים “על החשבון”, לאמור:

הנתבעת:
“בוקר טוב,
מאחר והסניף שלי היה סגור אתמול התבצעה הבוקר העברה ע”ס 10,000 ₪ ע”ח שכ”ט היתרה תועבר בימים הקרובים.
תוכל בבקשה לשלוח לי את כתב התביעה שאני אעבור עליו לפני שאנחנו מדברים?”
התובע:
בטח”.

הגם שעורך הדין לא היה מסוגל להצביע על כך שהעביר בפועל לנתבעת טיוטת כתב תביעה, לא בחודש אוגוסט 2018 ולא במועד אחר שוכנעתי, כי התשלום ששולם על ידי הנתבעת קודם לחתימת ההסכם השני ואף מייד לאחריו, היה כחלק מהסכמה בין הצדדים, כי סכום זה ישולם לתובע ללא קשר לחתימה על ההסכם, וכפועל יוצא מן ההערכות שהחלה להיות מבוצעת על ידו בפועל להכנת כתב התביעה, עוד קודם לחתימה על ההסכם.

מספר ימים לאחר שהועבר הסך של 10,000 ₪ נחתם ההסכם השני. אלא שבהסכם השני אין שום התייחסות לכך ששולמו כספים על החשבון, ואין גם כל התייחסות לשאלה מה יעלה בגורלם של הכספים, ככל שהנתבעת לא תמסור הודעה בכתב כמתחייב מההסכם על רצונה “להתניע” את התהליך.

את שתיקתם זו של הצדדים, כמו גם את התנהלותה של הנתבעת אשר השלימה לאחר חתימת ההסכם העברת סך נוסף של 4,040 ₪ לתובע (על הסך של 10,000 ₪) יש לפרש כהסכמה חוזית נפרדת (או נוספת) של הצדדים, לפיה הסך האמור ישולם ללא קשר לכניסתו לתוקף של ההסכם וללא קשר למתן הודעה מקדימה בכתב , וכי סך זה לא יושב נוכח פעולות ההכנה שביצע עורך הדין . המדובר בתשלום ששיקף הסכמה של הצדדים “כשווה ערך” לעבודות ההכנה שמבוצעות עוד קודם לחתימה על ההסכם השני וללא קשר אליו.

ודוק – ככל שתהפוך בגרסתה של הנתבעת, לא תמצא הסבר מניח את הדעת, מדוע הועבר על ידה ביום 6 בספטמבר 2018 תשלום כספי נוסף, אם ביום 31 באוגוסט 2018 הורתה על עצירת כל ההערכות להגשת תביעות. התנהלות זו מלמדת לטעמי על אומד דעתם של הצדדים בדבר ביצוע תשלום לתובע בגין עבודות ההכנה שביצע, זאת לצד המערכת החוזית התקפה שבין הצדדים ועל הסכמות נפרדות ביחס לסך האמור אשר שולם לתובע.

היינו, גם אם ההסכם השני לא נכנס בסופו של יום לתוקף, הרי שביחס לסך של 14,040 ₪ שהוא למעשה סכום המקדמה מכוח אותו הסכם, חלו בין הצדדים הבנות נוספות ונפרדות; הסכום שולם ללא קשר לחתימה על ההסכם השני (חלקו לפני החתימה וחלקו לאחר שהיה ברור, כי הנתבעת לא רוצה לקדמו) ואומד דעתם של הצדדים היה כאמור, כי סכום זה שמשולם עבור הכנה שביצע התובע לא יושב.

מבלי לגרוע מן האמור לעיל, וגם אם הייתה מתקבלת גישה לפיה ההסכם השני כן נכנס לתוקף, הרי שניתן לראות את הסך של 14,040 ₪, כשכר טרחה שמשקף את הסכמות הצדדים ביחס לעבודה שבוצעה בפועל על ידי התובע עד לעצירת ההתקשרות בסוף חודש אוגוסט 2018.

מובן שגם התנהלותה של הנתבעת, אשר לא מצאה לנכון לדרוש “בזמן אמת” את הסכום האמור לאחר שהודיעה לתובע שלא לבצע עבודות מכוח ההסכם השני מלמדת אף היא על הסכמת הצדדים, לפיה הסך משקף את העבודה שבוצעה בפועל על יד י התובע. התנהלותה זו של הנתבעת עולה גם כדי השתק ומניעות.

לעניין זה, קרי-יכולתו של בית המשפט לבצע אומדנא במקרה של טיפול משפטי קצר, אפנה גם לת.א. (ת”א) 20530-09-09 עטרה זיסמן נ’ טיטנוביץ משה (30.12.12), שם קבעה כב’ השופטת חנה פלינר, כהאי לישנא:

“35. מכל הטעמים אשר פירטתי לעיל, בנסיבות הספציפיות של המקרה, לנוכח תקופת הטיפול הקצרה, במהלכה הטיפול המשפט רק החל; לאחר שנוכחתי לדעת שתובעת פעלה בתום לב ולא היו כל מניעים זרים, פסולים או נסתרים בביטול ההתקשרות, סבורני כי יש להורות על השבת סכומים לידיה, באופן שבידי הנתבע יוותר אותו שכר ראוי, כפי שנקבע בהלכת בייניש עדיאל.

36. כאן מתעוררת השאלה האם יש מקום לפסוק שכר ראוי שכזה, מקום בו מי מהצדדים לא הוכיח את גובהו בפניי בית המשפט. סבורני כי במקרה הנדון יש להשיב על כך בחיוב, מכמה טעמים. ראשית, על פי הלכת בייניש עדיאל הנטל להוכיח את גובהו של השכר הראוי הינו על עורך הדין ולא על הלקוח. ערה אני לכך שבאותו מקרה עורך הדין היה התובע ולא היה בנמצא הסכם שכר טרחה, לפיכך אמשיך ואצדיק את טעמיי. במקרה הנדון שוכנעתי כי אכן הטיפול היה קצר ביותר וניתן להעריכו בכ 10-20 שעות עבודה. הערכה שכזו אינה דורשת מומחיות מיוחדת ויכולה להיעשות על ידי בית משפט. אמנם, בפס”ד רוזן נמנעתי מבצע הערכה שכזו, אולם שם דובר בעניינים מקצועיים (ארנונה) ועבודה רבה יותר; והערעור שהוגש על פסק הדין הסתיים בהסכם פשרה במסגרתו שולמו לתובעים סכומים כלשהם (שיתכן ומשקפים את אותו שכר ראוי). לפיכך, הנני מעריכה את העבודה שבוצעה בסך של 10,000 ₪. בקביעה זו הנחתי לטובת הנתבע שהשקיע הוא וצוות משרדו 20 שעות עבודה, בעלות של 500 ₪ לשעה. על סכום זה יש להוסיף את סכום המע”מ כפי שהיה נהוג באותה עת”.

מקובלת עליי מסקנתה של כב’ השופטת פלינר, כי ישנם מקרים לא מורכבים – כדוגמת המקרה דנן שבו יכול בית המשפט להעריך את משך שעות העבודה שבוצעו עד לקטיעת מערכת היחסים שבין הצדדים, ללא חוות דעת מקצועית וזה בשים לב לנסיבות המקרה דכאן בגדרו נגדעה ההתקשרות עוד לפני שהועבר לעיון הנתבעת טיוטת כתב תביעה ומשעה שהצדדים ראו בסכום האמור כסכום שמשקף את אותן עבודות הכנה.
ג.4 נושאים נוספים שיש להידרש אליהם:
בישיבת ההוכחות אשר התקיימה, עלו מצד עורך הדין טענות לפיהן הליך הגישור שבו ייצג את הנתבעת הוא חלק מן ההסכם השני. ודוק- לאחר הפגישות ביחידת הסיוע, הסכימו הצדדים בסוף חודש אוגוסט 2018 להתחיל בהליך גישור לפני השופט (בדימוס) יעקב כהן. הליך הגישור הסתיים בהצלחה בהסדר בחודש דצמבר 2018.

דין טענות אלה של עורך הדין להידחות. הליך הגישור הוא חלק מן ההסכם הראשון אשר נחתם ושכר הטרחה בקשר לכך שולם לו במלואו.

ההסכם השני אשר נחתם, מתייחס לייצוג לפני בית הדין הרבני/בית המשפט לענייני משפחה ונקיטת הליכים לפני ערכאות אלה. הניסיון לטעון שהליך הגישור הוא חלק מן ההסכם השני אינו עולה בקנה אחד עם העובדות אשר התחוורו, לא כל שכן עם הראיות אשר הוצגו. טענה זו מנוגדת למסמכים בכתב שערך התובע עצמו.

טענה זו גם עומדת בסתירה לדוא”ל ששלח עורך הדין לנתבעת ביום 5 בדצמבר 2018 (נספח “12” לכתב התביעה שכנגד) בגדרו דרש עורך הדין שכר טרחה מופחת, שכן: “תביעת הגירושין הכרוכה כבר הוכנה על ידי המשרד ולכן רק תשלמי את הסכום של חודש דצמבר עד 15/12-ומבחינתי התשלומים של אוקטובר נובמבר לא רלוונטיים כרגע”.

ברי, כי אם מכוח ההסכם השני, היה על הנתבעת לשלם כספים גם עבור הגישור, הרי שמצופה היה מעורך הדין לדרוש אותם או להתייחס להליך הגישור, אשר התנהל בין החודשים ספטמבר – דצמבר 2018. דא עקא, שהוא נמנע מלהתייחס להליך הגישור ודרש כספים רק בשל כך שהתביעה כבר הוכנה על ידי המשרד.

לדברים ישנה חשיבות, שכן התובע העלה טענות אלה במטרה להצביע על פעולות נוספות שבוצעו מכוח ההסכם השני, בעוד שהסתבר, כי למעט עבודות הכנה (הכנת טיוטת כתב תביעה בהיקף שלא הובהר די צרכו) לא נעשה דבר מכוח ההסכם השני- וודאי שלא הוגשו תביעות משפטיות ובוודאי שלא היה טיפול כלשהו, לאחר ה- 31 באוגוסט 2018.

פעולותיו של התובע במסגרת הליך הגישור, בחודשים ספטמבר – דצמבר 2018, היו מכוח הוראות ההסכם הראשון אשר בגינו שולמו לו מלוא התמורה.

אשר להיקף העבודה שבוצע על ידי התובע – לדבריו הוא ערך את כתב התביעה עד למועד גדיעת ההתקשרות הסוף חודש אוגוס ט 2018. התובע הגיש לתיק את ת/3 (טיוטת כתב תביעה). המדובר במסמך חלקי ולא מושלם, ללמדך כי גם לשיטתו של התובע כתב התביעה לא הושלם. מעבר לכך התובע הודה, כי לא שלח את טיוטת כתב התביעה לידי הנתבעת (עמ’ 15 לפרוטוקול). הוא מצדו טען, כי לא עשה כן שעה שלא קיבל תשלום- דא עקא, שגם לשיטתו הוא כן קיבל תשלום ע”ח ההסכם השני- אלא שגם אז לא העביר טיוטת כתב תביעה.
גם לגוף הדברים אציין, כי הנתבעת טענה, כי טיוטת כתב התביעה נערכה בכלל לאחר סיום ההתקשרות בחודש אוגוסט 2018, שכן היא מתייחסת לאירוע מחודש ספטמבר 2018-חזרה בפועל לעבודה. המדובר בסוגיה מוקשית מבחינת התובע שלא באה אל פתרונה וגם ההסבר שניתן (על מילוי טופס מקדים ע”י הנתבעת בו כללה את הפרטים הללו) נותר כטענה ללא תימוכין.
סוף דבר ותוצאת פסק הדין
נוכח האמור לעיל, דין תביעתו של התובע להידחות; דין תביעתה שכנגד של הנתבעת להתקבל בחלקה, כך שעורך הדין ישיב לה סך של 1,000 ₪ בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.
אשר להוצאות ההליך – נוכח תוצאת ההליך; נוכח המסקנה, כי תביעתו של עורך הדין לא הייתה צריכה להיות מוגשת מלכתחילה ונוכח התמשכות ההליך על ידי עורך הדין, אשר עמד על זימון עדים נוספים מבלי שמצאתי הצדקה ממשית לזימונם, אני מחייב בנוסף את התובע בתשלום הוצאות הנתבעת ובשכ”ט עורכי דינה בסך של 7,500 ₪ אשר ישולמו לנתבעת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.
בנוסף- אני מורה ללשכת ההוצל”פ לסגור לאלתר את תיק ההוצל”פ שנפתח כנגד הנתבעת ע”י התובע, שמספרו 5170790219.

המזכירות תדוור לצדדים.

ניתן היום, ט’ טבת תש”פ, 06 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.